הימשכות והדהוד קסם השייכות והשיתוף


מודה לכל מי ש נגע, ננגע, כל מי ש קיבל, נתן, הרגיש,
הרבה יותר קל להתעלם או להשתמש בזה להכאיב
יש כאן הכל
והרבה אהבה ומראות מנצנצות
תודה.
לכתוב, לקרוא, להגיב, כל זה לא פשוט אבל זאת הדרך
אל הפשטות. אל השקט. אל האור.
הבנתי שאנחנו צריכים להעיז להגיד את עצמנו,
זה הכל.
עומק מגיע לעומק, לב נוגע ללב, אומץ לוחש לאומץ,
אהבה
ותודה למי שמתחבר למה שאני מביאה ואיך,
למי ששותף, שנוכח,
למי שרואה, שמרגיש, שמבין מה אני עושה כאן
זה מחזק ותומך, משמח ונותן כוח להמשיך
להעיז, לגעת, להיות, להראות, לתת, לאהוב, לשמוח
יש עם מי. תודה על היש
אנחנו עשויים מאותם החומרים בעומק יש לנו
אותם צרכים, מי בוער יותר מי פחות, ביחד אנחנו כאן
זה לא עניין של רצון זאת עובדה והיא נתונה לנו
באהבה.

חג שמח. שנה טובה

מסוג הדברים המביכים בלי קשר אלי. אבל כן התביישתי שזה קרה לי.
מעציב אותי שזה חלק מחיי עכשיו חמש עשרה שנה.
אני לא יודעת למה, זה קרה בטעות, בלי סיבה ממשית ונעשה אמת במציאות.
ממש לא ציפיתי לזה, למרות שזאת העברה בן דורית, מעולם אףפעם
לא חשבתי על האפשרות שזה יקרה לי.
ספר בראשית כולו מוקדש לריבים בתוך המשפחה, אנחנו לא מדברים על זה,
אסון כזה לא מעורר חמלה, הוא מביך ומרתיע.
אנחנו מסתירים, מתעלמים. מצדיקים. אוטמים.
כשהאחת ויחידה יצאה מכאן התפרקה המשפחה עלי.
ברקע נוצר דימוי של מוזרה.. ועוד אני, שלא הבאתי ילדים לעולם הזה,
בחברה שמכבדת במיוחד את מצוות פרו ורבו,
תמכתי בטעות בדימוי.
הכעיס אותי הפער ביני לבין המציאות שלי.
בין מה שאני מביאה לבין מה שקרה לי,
בין אהבה אינסופית לבין הפצע המדמם.
בין הבנה ואמונה במפגש פתוח לבין ניתוק אלים במציאות.
האחים שלי, אני לא יכולה להסביר, אוהבת אותם באמת,
מחוברת אליהם בדם ובנפש, הם נשמטו ממני, בתוך החיים.
לא מעוניינים בקשר. מסכן אבא נמעך בינינו. חמש עשרה שנים
נוח להם כמו שזה הם אומרים. אייי
מה כבר יכולתי לעשות? ניסיתי. להיפגש, לדבר, לשמוע, להבין, לתקן, לפתור,
אבל לא היה עם מי.
הנחתי את זה בצד ובניתי לי חיים מתאימים לי.
אני חיה בבית שאני אוהבת, בעיר שאני אוהבת, רוצה באהבה מה שאני עושה.
חיה בהקשבה. נותנת שיעורים, מציעה חוטים אל השקט. חיבור לכוחות.
הרחבת הכלים ואפשרויות, אוהבת. למזלי הטוב רבים המתמידים בין הבאים
ואני זוכה לראות בערוגה הקטנה פרחים נפתחים. לא מפסיקה ללמוד וללמד,
לתרגל וליצור. במציאות מתהלכת מחוייכת ומכירת תודה,
בתחושה מתואמת עם עצמי והחיים, מרוצה ממה שקורה לי אבל בתוך זה,
לאורך כל הזמן, משהו צרם בי, עיצבן את השלווה.
מה לא היתי צריכה להשיל כדי לחשוף ולגלות את מקור הצרימה.
רק כשעצרתי ממש הצלחתי לראות, ידעתי כמובן לא שכחתי לרגע אבל פתאום
הבנתי
איך זה משפיע עלי, על חיי.
מחלחל וחודר לחדרים, חופר, מערער את הביטחון הבסיסי, גרעין השייכות,
מעורר ספק בעצמי.
מבייש, מביך, נוגס באנרגיה. פתאום ראיתי איך זה משתכפל
ומהדהד ביחסים אחרים.
גיליתי שזה משליך ומושלך במציאות. ראיתי את זה מוקרן ומחוקה בתודעות אחרות
בלי להבין.
ראיתי את הפער ביני לבין מה שקרה לי חונק את הנוכחות שלי בעולם,
קלטתי מרמור חומק ומלחח במילים.
לרוע המזל הנפש הכאיבה לפנים בסימנים, היא היתה צריכה לבטא את כאבה
אפשר להבין,
אבל זה כבר היה יותר מדי הבושה הסתתרה בבית.
עצרתי את המציאות לדייק אותי ולעדכן אותה וזה התפוצץ לי בפנים,
כאם שכולה זעקתי. יותר כואבת או כועסת? געשתי לשונות של אש.
לא מתגאה בזה גם לא מתביישת.
בהתחלה גלש לי מכל הכיוונים, השפרצתי בלי נימוס וחשבון
עד שהצלחתי להכניס הכל פנימה
בלי להיחנק, בלי להקיא,
אחרכך כיבסתי את הרגשות השליליים.
ניקיתי את האשמה והכעס והתסכול והיאוש והכאב
נשאר רק רישום העובדות במציאות.
לוקחת את מלוא האחריות על חלקי היחסי בפגיעות.
גם אותן הרשמתי בֿסדר גודל.
צער קיים, הוא טבעי, חלק מהקיום כאן, מעבר לאישי וגם.
אחרי לא מעט ניסיונות, הצלחתי לעמוד זקופה מול זה.
לילה אפל וריק במיוחד השיב אלי את החמלה. עלינו כולם כאן על פני האדמה.
לא פשוט לראות את הדברים נכון. דבר לא אישי, רק אנחנו, הכל מחובר ביחד,
לראות שזה רק סיפור במציאות המשתנה ואין לדעת ובכל מקרה
גם אם איני יכולה לפתור את הבעיה
אני יכולה לפטור אותי ממנה.
זה מה שקרה. לא משנה איך בכלל זה יכול להיות ולמה. זה קרה.
זאת עובדה במציאות
צריך לחיות איתה לא סביבה ולא מתחתיה.
מודה ועוזבת. מוחקת את צלקות העבר, הן גוזלות ממני כוחות יצירה וחיים,
ממשיכה באהבה את מה שאני עושה.
חמש עשרה שנה. ואני מבינה שיש מצב שככה ישאר, יסתם באדישות.
החיים מסתבכים באופן מטופש להחריד. זה לא היה צריך לקרות כך
בכל אופן זה קורה מדי יום
מנציחים את השבר והחסר וקוראים לשכוח
אני לא בנויה כך.
אבל הבנתי שלפתור את הבעיה ביני לביני זה לא מספיק.
מניחה אותה במילים בחוץ.
אישית עייפה לשאת את הסיפור הזה לבד, הפסקתי לברוח ממנו,
עומדת מולו בתוך המציאות
מתגעגעת.
מקווה ששיתוף הסיפור האישי יפתח את הלב ויעזור לאחרים
להעיז. להגיד. לסלוח. להשלים.
כל כך הרבה כאב.סתם.
אנחנו כאן כולם ביחד עושים עולם.
מכירה בהרס מקור להתהוות.
בלי אהבה החיים לא חיים, הם מתכווצים ומתייבשים.
הבחירה היא בתוך הנסיבות והאירועים להיות עצמך,
להנות מהאפשרות ולהשתתף יותר

מה זה אם לא לידה. אני פותחת דלת למציאות חדשה

חג שמח. שנה טובה

האישית יוצאת מהכלל ואליו


אי אפשר לקרוא למידת היכולת
להכיל את הביקורת בלי להתפוצץ,
אהבה.
כל ביקורת מורידה טיפה מהאהבה.
הקושי להשלים עם עצמנו מתבטא ביחסים.
בחלקיות שלהם, ביחסיות שאנחנו מתנים.
הקושי שלנו מתהפך לקלות וויתור על אחרים.
מי שמתווכח עם הפערים בסוף נכנע להם.
צריך להיות יותר חכמים, צריך להשלים
איתם וביניהם
אהבה קיימת
מי שרוצה להרגיש הופך לכלי
עושה לה מקום להיות
מודה, לא מבקש.
כל מבט ביקורתי מצר את המרחב שלה לנשום.
הוצאת הבסדר / לא-בסדר מהמשחק,
מצליחה להשיג: איזון, פתיחות, תיאום: אהבה.
והאישית יוצאת מהכלל ואליו.

הרהורי בוקר


הַחַיִּים מַזְכִּירִים לָנוּ כַּמָּה שֶׁבְּרִירִים וּפְגִיעִים
אֲנַחְנוּ.
צִיר הַזְּמַן מְלַמֵּד אוֹתָנוּ, בְּנֵי תְּמוּתָה
מוֹעֲדִים לִטְעוֹת.
מָה שֶׁטבְעו לְהוֹפִיעַ טבְעו לְהֵעָלֵם. בְּרֶגַע בָּהִיר
מְבִינִים
ש לַמֻּפְלָא אֵין מִלִּים, הוּא זֶרַע הַגַּעֲגוּעַ.
בְּנֵי אָדָם אֲנַחְנוּ, רוֹצִים לֶאֱהֹב, מִישֶׁהוּ צָרִיךְ
לִסְלֹחַ לָנוּ.

בונים ומפרקים

חוטים של יוגה

Screen Shot 2014-03-22 at 3.08.58 PM

אם לא תפרקי מבנים ישנים, איך תמצאי את הרצון והכוח
לבנות מבנים אחרים יותר טובים, מעודכנים?
אם לא תשברי את מה שיש (מתוך נוחיות, פחד, הרגל)
תמצאי את עצמך מתכווצת ומתעייפת
מאבדת כוחות חיים והשמחה.

את רוצה להתרגש. להתחדש. את לא נשברת,
זה רק נראה כך.
תבניות והרגלים, מבנים ואופנים מוכרים נשברים.
נכון זה מטלטל. כי את מתרחבת, אל תעשי מהישן והמוכר
אלילים.
הכל כל הזמן משתנה. את נותנת לשינוי מקום.
בואי. תנשמי. אל תפחדי

התהליך עושה אותך יותר איטית וקשובה
משהו מרגש בהיסוס שבחידוש. את מתקרבת אל עצמך.
המציאות מתפשטת מצללים ארוכים
תעיזי. בואי. תנשמי.

בונה ומפרקת דרך השינויים, צומחת ופורחת.
לא מפחדת מהם. לא מפחדת מעצמך
לא מפחדת מהאמת. לא מפחדת לפחד.
נושמת. לומדת לרקוד עם המציאות.
אוהבת. החיים מלמדים אותנו צניעות.

View original post

קצת על הלימוד והמורה

חוטים של יוגה

P1030009

התרגול מבוסס על נוכחות.
הלימוד אינו ידע נרכש אלא גילוי והבנה מתוך חוויה
אישית.
מי שהגיע לאני האמיתי שלו יכול להוביל אחר
לאני האמיתי שלו.
מורה בא מניסיון אישי. באהבה רחבה.
ניצח במלחמה בין האישי ללא-אישי. מצא מקום שלם עם עצמו,
פנוי ומכוון לטובת הזולת.
הנתינה היא צורך קיומי בלתי נפרד מתחושת המציאה.
צינור לאהבה אינסופית.

הלימוד אינטימי, הוא נוגע בכל המישורים
גוף, נפש, אישיות, רוח.
הכוונה להכיר את עצמנו ולפתח את הפוטנציאל האישי.
לאהוב את עצמנו ואת החיים שלנו
לא לפחד מהאמת, לא לפחד להתעמת עם מה שצריך.

החיבור ביניהם עמוק בנפש וגבוה ברוח
במישור המציאות מתרגלים מה שצריך.
לומדים ללמוד, המורה מלמד בעצם מהותו.

כל אחד זקוק לעידוד
כל אחד זקוק לתמיכה
כל אחד זקוק לתזכורת

בשדה מוגן התלמיד מסכים לעזוב את הביקורתיות
וההתנגדות, מעיז להסתכל על הדברים במבט רחב.
מרגיש בטוח ללמוד, לטעות, להצליח, ליפול, להיפתח,
להרפות.

תלמיד משתדל לא להוריד את המורה לדרגה שלו
אלא לעלות…

View original post 42 מילים נוספות

הזמן מבקש


אנחנו הולכים על פי תהום עד שלא
נופלים לא חושבים עלזה, לא מרגישים,
לא רואים אותה.
אני. אתה. את. היא. הם. כולנו
הולכים על השפה והתהום עמוקה.
זאת התקופה, נופלים כדי להבין.
תנועת החיים עכשיו בזמן. אנחנו נדרשים
להביא אור מהאפלה, להצמיח מעצמנו
חדש, מלא יותר. טוב יותר. אמיתי יותר.
הנפילה, בגוון אישי, היא שער לגדילה.
עצם העניין אינו אישי זאת התקופה,
היא דורשת מאיתנו יותר, מבקשת שנחזור
להיות מי שאנחנו. להתעורר. להתפשט
מהתדמיות. להביא מעצמנו יותר. להקשיב
לאחרים. להעיז להרגיש. להגיד את עצמנו.
להיות יותר טובים.

בשבילי זה אומר להרחיב את עצמי,
להיות מרחב מכיל את המורכבות והשינויים.
לפתח שיוויון נפש. לרווח ביני לבין המחשבות
ולהגביל את הרגשות השליליים מכל הסוגים.

למצוא כוח לא-אישי הנושם בנו, זה אומר
להפסיק לחכות או לבקש ולהגיד תודה
על היש

אייך ?

דלת
את מסכימה לו לראות אותך.
פעם חשבנו שמורה מראה את הדרך,
אותך, את המקום בו את נמצאת,
הוא לא ואל תבקשי ממנו,
זאת השיגי בעצמך.
את יוצרת את הדימוי שלך בעצמך
כל יום מחדש, מגדירה את המרחב שלך.

אם את רוצה ללמוד
את צריכה לרצות שהמורה
ירצה ללמד אותך.
כשאת מסתירה ממנו, כלומר
את לא מסכימה שיראה אותך,
לא משנה מאיזו סיבה, בעצם
את מפטרת אותו מתפקידו
(זה לא אומר שהוא לא רואה.)
את מכתירה ומדיחה, בינך לבינך.
מורה הוא לא תפקיד הוא מקום
בתוך החיים.
הוא שאלה נצחית: אייך?

אם את רוצה להימצא את יכולה.

מורה משאיר את הדלת פתוחה.

לאור התרגול

התרגול מביא לגוף שמחה.
הגוף מעביר אותה לנפש
הנפש נזכרת שבתוך כל הקושי
היא עדיין שלמה כמו תכשיט נוצץ.
הסבל נעלם ונשכח כמו חלום רע.

המילים צריכות להוביל לשינוי פנימי


׳תתנתקי מכל מי/מה שלא עושה לך טוב׳
היום אומרים, אני לא מבינה את זה ככה.
את מתרחקת ומתנתקת מחלקים שלך, בעצם
את מקבלת הזדמנות במציאות. לעמוד מול
משהו בך שאת צריכה ללמוד
סבלנות, כעס, איפוק, ביטוי, להפסיק לשפוט,
לא לקחת אישית, לא להכניס פנימה, להכיל,
אינסוף למה שצריך ואפשר. אני לא מאמינה
בפרידות וניתוקים, המשקעים הלאפתורים
אוסרים אותנו.
זאת הזמנה להירפא והזדמנות לגדול.
תנשמי
אפשר להמשיך להפריד ולנתק, לסגור ולחסום
אבל זה פוגע בכוח החיים. מצמצם את העולם.
מייבש יחסים. ממלא את הריאות פחד. מכווץ
את השמיים.
לא יותר נעים לחשוב שאנחנו חלק משלם
מופלא אחד גדול ומשתנה?!
תעיזי
אנחנו צריכים להתעלות מעל האישי כדי
לממש את הפוטנציאל.
להפריד את המבט, להכליל בו את הזולת
ולפתוח חלון

האושר העיקרי שהחיים מעניקים לנו
הוא להרשות לעצמנו להגשים את עצמנו,
כלומר לאהוב את עצמנו ואת החיים שלנו.
בֿדרך צריך להתעמת עם כל מה שצריך להתעמת.
מחזירה את הכוח שלך לעצמך. זאת אהבה.

האושר נמצא במישור אחר מהסבל.

המילים צריכות להוביל לשינוי פנימי.

^צודקקת. יש א נשים ומקומות, שומר נפשו ירחק.
אני מתכוונת לגישה רחבה למציאות ובעיקר לעצמך.