הלימוד אינסופי התרגול אינסופי האהבה אינסופית


אבאשלי 83 מאוד סובל מהגב לאחרונה
הרופא אומר לו שהוא הולך בזכות חוזק
שריריו כיוון שהסחוס בין החוליות נשחק.
לאחרונה מוצאת את החכמה המדהימה
של התרגול, אליו אני הצטרפתי בהתלהבות
מהמפגש עם עצמי. ולאורך השנים היוגה
למדה אותי לאהוב את הגוף וכמה זה חשוב
להכיר אותו מבפנים ולדעת איך הוא פועל.
למעשה את המכלול שאנחנו גוף, נפש ורוח.
יוגה מעריכה תנוחות הפוכות, מה שכל רופא
מערבי מיד מנסה להניע אותך מהם
רק ליתר ביטחון,
פתאום ראיתי, החוליות מכבידות ולוחצות
אחת על השניה באותו כיוון שנים
והבנתי
חשוב להפוך את הכיוון מדי פעם.
אוהבת למצוא קשר בין המישורים. תומכים
אחד בשני, הבנות מפתחות את היכולות. התרגול
כבר הוכיח את עצמו בוודאות ולחלוטין והוא
כל הזמן ממשיך להתגלות בחכמתו הרבה
בכל שלב בחיים. אף פעם לא מאוחר להתחיל
להקשיב. כדאי להתחיל מוקדם ככל האפשר
כדי להגיע לזיקנה עם קצת גמישות וסבלנות,
יכולת איפוק, ריכוז, מפרקים פתוחים
ובאר קטנה של רגעי שקט שנאספים ב דרך.

יותר זה פחות


את
יותר קשובה,
יותר רגישה,
פחות אישית,
יותר צנועה,
יותר חומלת,
פחות יודעת.

רק בזכות אהבה
התקדמת באמת.
אהבה היא הכוח
שמקיים את היקום

לשמור שהקושי לא ישנה אותנו


פגיעות מכאיבות ושוחקות גם אם את יודעת
שהן כמעט לא נוגעות למי שאת באמת.

האמת מכילה אותנו. האהבה מדייקת
ולא כמו שחשבנו. מתקיפים במציאות
כשלא יכולים להתמודד. פוערים בפנים.

מסתכלת מה קורה ואיך מסתבך עם אנשים,
אוהבת את עצמי יותר.

לפתוח ולשחרר – תזכורת ובהירות

הלימוד והתרגול שלנו כאן
מבוסס על תנועות: פתיחה ושחרור.
בכל המישורים. בגוף. אנרגיה-נשימה, שכל ורגש.
אנחנו לומדים להפסיק לשפוט ולבקר כל דבר.
לעצור את האוטומט: בסדר/ לא׳בסדר
ולהקשיב למה שיש כמו שהוא.
זה יוגה! זאת מודעות.

לומדים ומתרגלים לפתוח ולשחרר.
בהדרך לומדים לא להציף את החיים בתפל.

עיקרון ראשי להתפתחות אנושית :
מודה ועוזב ירוחם.

לפתוח ולשחרר = להודות ולעזוב

להודות: לראות ולעמוד מול מה שיש.
לשחרר: לעזוב. לא לשמור ולהחזיק.
אז יש גדילה.

למשל.
אני כועסת.
מודה בכך. לא מצדיקה. לא מכחישה..
לא כועסת על זה שאני כועסת
ועוזבת.
לא מאשימה. לא שומרת.
לא צודקת. משחררת את המשקעים מהמערכת.

סליחה ושחרור זאת מידת הגדילה.
חמלה עצמית מתפתחת לחמלה בכלל.

אני כאן לשאלות.
בהצלחה בתרגול.

סוד המעלות


הכל חולף. חשוב לראות את הדברים מחדש,
את השינויים שעצבה רוח הזמן.
אנחנו משלימים להיות באמצעות הקשר
עם התכנים המוסתרים בנו.
את המרחב הפנימי מרחיבים להכיל
כשמייצבים מבט, שאין בו השפעה על התמונה,
קשוב למורכבות המופלאה.
מה שהופרע נעוץ בנפרדות. מוגבל בעצמו.
כדי לתפוס את המכלול, המבט חייב מרחק,
לצלול מעבר לצורות, למהות הפנימית,
כדי לחוש טעם ושייכות.
היחודיות שלנו מורכבת צירופים משתנים
מהשלם. לכל החלקים וליחסים ביניהם
יש משמעות.
המופע הרגשי מסתיר קשרים הגיוניים,
תהליך אינדיבידואציה מדבר על המכלול,
על אינטגרציה של השלם.
ידע ומילים לא מספקים את הנפש. לא מעט
חלקים נידונים לקיום תת קרקעי.
התבוננות עצמית מגלה פנים שונות, בלי לפחד
מהסתירות והבקיעים היא מוצאת את הדרך
לגשר באהבה, להשלים עם הסדקים, לגדל
את שדה האחריות והשמחה.
כלומר, היא יכולה.
הגאולה טמונה ביכולת להסתכל לעומק
הרגשות והתכנים בלי לטבוע בהם.
בגבול הנוח והבטוח לא נרשמים הפלאים,
קושי הוא דרך מעלות. ניצחון וכישלון
מתאזנים מול עמידה יציבה ונינוחה.
חיים נפשיים אינם צמודים לזמן ולמרחב
הם מראות של ניגודים, הפכים וסתירות.
משליכים צרכים ורצונות על העולם והוא משיב
את האותיות והניגון ממשיכים בעולם דימויים פנימי.
מבט אישי לא יודע בוודאות אם הצללים הם
תוצרי התודעה או יש להם קיום עצמאי ספונטני.
כך או כך הם משפיעים עלינו במציאות.
את הלכי המחשבה המתרוצצים בנו, מקבלים
כחלק מהמציאות. צריך לפרום את האישי
כדי להתפייס עם עצמנו.
באותה מידה שהלא-מודע משפיע עלינו כך
הרחבת התודעה משפיעה עליו.
לאט לאט ובעדינות התבוננות עצמית פותחת
את הקיפולים, מיישרת את הקמטים, מאירה
מקומות חשוכים, מצילה מצולות מטביעה עצמית
במשקעים עכורים, משחררת חסימות ישנות
מאפשרת לחמלה להיות בין ובתוך האירועים
והנסיבות. אם מטרת הקיום היא להעיר את החלקים
הרדומים, להאיר את החשוכים, הרי מצאנו
את הדרך. לעמוד מולם

שיחות שלום

ימי שני ב 20:00

ברשת החברתית אני מתרגלת לבטא את עצמי
בתמונות ומילים למבטים, הבנות וכיוונים,
מקומות בֿדרך.

במציאות אחרת במקביל, אני מיומנת בשקט.

שקט הוא הבית שלי. אליו אני חוזרת מכל המקומות.
ממנו אני באה. מאמינה בו כמרפא ומורה. גדול מכולם.
שקט הוא מתנה. הוא מעיין חיים של כוחות ותבונה.

בזמן הזה, כשהעומס, הרעש גובר, הידע והאינפורמציה
מציפים, אני מזמינה אתכם ליצור משבצת שקט קבועה,
המיטיבה את ההתנהלות ומביאה איכות אחרת לחיים.

ישיבה שקטה ושיחה אינטימית פתוחה.
מבטים וכיוונים של התרחבות
חוטים של שלום

עורו אחים


מאחורינו דרך מדהימה של חיכוכים ומכשלות
שהצמיחו את הזרע והתיכו את הפוטנציאל לכוח
במציאות. יש בו אי-תלות מסויימת מול השפעות
חיצוניות והן לא פשוטות, כאן כל הזמן מחוייבת
התעמתות תמידית לשמור על רוחב ליבו
של המבט הלא-אישי.

לכאבים האישיים נותנים מקום ואפשרות להתבטא
חופשי, כמה זמן שצריך עד שהם מוכנים ומסכימים
לעזוב. לבטא אותם באופן מלא, להגיד כדי למחוק
אותם לגמרי ולתמיד. זה לא בלתי אפשרי.

פעם הסודות, איך הגלגלים שלנו פועלים
היו מוצפנים. רק יודעי חן היו רשאים להציץ
בנסתר. היום כולם יודעים הכל ואין בזה חן.
ידע סחיר בניסוח נוצץ לא מצליח להעיר
את הלב, רק העמיק את החלוקות והנפרדות,
את השיפוט וההתנגדות.

קילו זהב מחולק לשלושה ש יכולים לעשות איתו
משהו חיובי לעולם כולו. או הקילו מחולק למליארד,
לא יועיל בכלום רק יעורר מלחמות, אז ככה בערך
ועכשיו רמת האלימות בדם של החברה, אין ברירה
אלא לרווח ולעזוב את המילים, להיפתח מההזדהות
עם הסבל אל החוויה והרגש שמתחת לקודים המנומסים,
להתרחב ולעלות מימד ללא-אישי.

הפגיעות. הכאבים. הבעיות. הפחדים. הצרות.
של כולנו כאן על פני הכדור הכחול, ולכל אחד יש
את הצורות והשמות הפרטיים לדברים. ואין מה
להסתיר, לא צריך להתבייש, אפשר להפסיק לשפוט
ולבקר ולהעיז להיות רגישים וקשובים לעצמנו
ולאחרים. אני רק אומרת את דעתי. זאת זכות
וחובה בסיסית לקיום שלם. לחופש. של כל אחת
ואחד מאיתנו. היום זה פשוט נראה לי עצוב
שאנשים סגורים עם הבעיות והכאבים בפנים
מפחדים ומחמיצים את עצמם, ממררים ומכווצים
לאחרים, את תנועת החיים.
היום אני כבר יודעת שזה לא אישי נפרד,
אלה הכאבים של העולם, של החברה שלנו,
אנחנו חשופים לפגיעה בטבע, בחיות, ביחסים,
אלימות במעשה, דיבור ומחשבה. בשפה מאשימה,
מנציחה טראומות וטרגדיות. דנה ושופטת,
אדישים נוכח כאב של מישהו אחר. דחייה
והתעלמות ממצוקה, שלנו או של הזולת,
פוגעת בחיים, קושי וכאב של הקיום כולאים בגוף
מבט שבור. שפה ישנה של תודעה נפרדת ומפוחדת,
מפרקת את העולם לחלקים מבוצרים, מסתירה,
לא מדברת על מה שהיא באמת מרגישה וצריכה.
מרעיבה את היחסים.

חמלה היא מצב טבעי של קיום רגיש.

ההתנגדויות מתחילות להתמוסס כשמתחברים
ליקום ולתנועת ההתרחבות שלו, כשהמרכזים
שלנו נפתחים הם מהדהדים ומקרינים כוחות
אדירים של חיים. פתיחה ושחרור אשליית הנפרדות
מאפשרת את זרימת אנרגית החיים בכל המישורים,
הקשבה מדביקה ומחברת בין החלקים הנפרדים.
זה נס לשנות את התפיסה, להרחיב את המבט,
לפתוח ולשתף. נס אבל לא בלתי אפשרי.

תרגול המשמעות

רננה
שגרת תרגול מכינה ומגינה עלינו בחיים
מאזנת ומייצבת, מציירת נקודות של שקט
בגעש שבתוכו אנו חיים. פתיחה והרפיה
נותנות נחמה מהמהומה וכוח להתמודדות.
מידת הגמישות, סבלנות, ריכוז, לא משנה.
מתחילים מאיפה שנמצאים.
עם התרגול נפתחים ומתקדמים.
אנחנו בונים את ההקשבה כדרך חיים.
בהתמדה מפתחים את הרגישות והאחריות,
לומדים להסתכל על הדברים במבט רחב
להקשיב מבלי להגיב באוטומט.
אנחנו מפרקים ובונים. מתארכים ונפקחים.
לומדים את היחס לכאב, שינוי ואי-נוחות.
עם הנשימה, מפתחים סבלנות ויכולת ריכוז.
בהדרגה מתחברים לכוחות אינסופיים בפנים.
התמסרות נולדת מבפנים לתהליך. כשאנחנו מבינים
את עצמנו ומקבלים את המורכבות שאנחנו,
קורים שינויים במידות, אורך רוח ורוחב לב,
אהבה וחמלה פשוטות וטבעיות לנו.

בין לבין


המופלא כאן. רק לראות אותו, מודה
לקח לי זמן להיזכר שלאהבה יש כתובת
פרטית. גז ניו יורקי מלטף את המרפסת,
ערב סתיו, ימים של סוף והתחלה. מרחקים
חורצים גוף ונפש בתנועה בלתי נלאת.
שדות זכרון מכורים לאימה. לב אחד רעב
הרגשתי בירכתיים. כמה עברתי בחיים האלה
אני חושבת לעצמי עד שתגיע. חיים ועוד חיים,
נשגבים ותהומות. אושר גדול ממני ידעתי.
אני יכולה לדבר עליו בבהירות. גם יודעת שהוא
מגיע לסופו של גוף. היתי לבד, נעצתי שורשים
בשמיים. החיים קורים, רציתי לחלום לא לבכות
ואז אתה. נצמדנו נפש בנפש. באת בדיוק בזמן
ביחד עכשיו נציל את האדמה. ציוץ ציפור בחצר
העיר אותי. הלוואי שתבוא. כשאתה כאן בחיי
כל הרקע דוהה. העולם אחוז בשמיים.
להוריד עליונים למטה בלי שיישברו
זה לא דבר פשוט. אנחנו מתפוגגים. חלומות
הולכים לאיבוד. מציאויות נשברות. מתחלפות.
הריצפה היתה רחוקה. מתגעגעת איתך למשהו
שאני לא מכירה. מנסה לחשוב שאני יכולה.
ככל שהתקרבתי לאחרים הבנתי שאין בכוחי
לשנות דבר. יש מצב שנשאר תלושים באוויר
מתנפנפים ברוח כמו דגלים של משהו אחר.
רוצה להתייפות למענך אמרה השמש
לירח והשמיים הסמיקו בוורודים וכתומים.
בוא. נדרוך על האמת ביחד. נצחיק את השמיים.

ריפוי הדיבור


טרם הספקתי לספר על החוויה המרוממת
אחרי שהנחתי את הסיפור במילים בחוץ,
על החיוניות, הקלילות והשמחה
רק מלהגיד בקול
בלי קשר לתוצאות במציאות.
משבצות פנויות בזמן, התמלאו בהיענות
לפניות ובקשות לליווי ולעזרה
בפנים שונות של ריפוי_הדיבור
הרי על זה אנחנו מדברים, כלומר אני.

שחררתי את הסתימה זאת תחושה ׳מעיפה׳
עדיין מעדיפה שקט
אבל עכשיו אני יכולה להגיד כל מה שאני
רוצה להגיד.
לא מסתובבת כבדה ממשקעים, לא חנוקה
בשתוקים וניסתרים, לא משפריץ ממני כשאני
גדושה, לא כובש אותי הפחד, הבושה לא מועכת
אני לא יודעת איך אתם אבל אני עבדתי לשם כך
הרבה. בעמידת פרך מול ה חשיבות_העצמית

בעניין העזרה שאני מציעה, מחוץ לשיעורים
הקבועים, ליווי ממוקד בתהליך קצר. לא מדובר
על חשיפת סודות כאן על הקירות כמו על טיפול
אינטימי משחרר בעומק החדרים הפנימיים

בעצם באתי להגיד תודה על האכפתיות
וזה בסדר להשאיר אותה על הקיר.
לא צריך להכניס אותה פנימה. אני כותבת
כדי להעביר מסר. לא קריאה לעזרה.
אני מקווה לגעת, לפתוח, להאיר, לא מעט
שלוקחים את הדברים אליהם פנימה
וזאת הכוונה. שהדברים יאירו לכל אחד
את עצמו, לא אותי. לא אני העניין
התרגול והמסר העיקרי הוא היכולת
לא_לקחת_אישית.

בעצמי השלתי את הגלימה, קילפתי
אותה ממני וזה לא היה פשוט
אחרי עשרים וחמש שנה בהן לימדתי
בשמחה, במחוייבות גדולה ובמסירות
שלמה, להבנתי מעמד זה לפסלים
ותארים משחיתים או עלולים והרוח
היא תנועה חופשית ואת כל הזמן לומדת
לדייק. לא באתי ללמד. באתי להיות.
לאהוב.
למדתי לאהוב להיות כאן.
היום הכל מוצף ידע,
אני אוהבת
בצורות ובצבעים שונים ומי שלומד לומד.
ומי שלומד מרחיב ומרוויח ומי שלא,
מרוויח בוודאי משהו אחר. וכן הרוב
מתווכחים, מתמקחים ומתנגדים
אבל איי זאת התמונה הכללית
זה לא אישי.

החיים הם משהו שאם אתה לא חי אותם
אתה לא יכול להבין.
אנחנו כאן לעשות מרכבה מהסדקים
בחירה יומיומית באומץ ולא בנוחות
מרחיבה את חווית החיים