סוד המעלות


הכל חולף. חשוב לראות את הדברים מחדש,
את השינויים שעצבה רוח הזמן.
אנחנו משלימים להיות באמצעות הקשר
עם התכנים המוסתרים בנו.
את המרחב הפנימי מרחיבים להכיל
כשמייצבים מבט, שאין בו השפעה על התמונה,
קשוב למורכבות המופלאה.
מה שהופרע נעוץ בנפרדות. מוגבל בעצמו.
כדי לתפוס את המכלול, המבט חייב מרחק,
לצלול מעבר לצורות, למהות הפנימית,
כדי לחוש טעם ושייכות.
היחודיות שלנו מורכבת צירופים משתנים
מהשלם. לכל החלקים וליחסים ביניהם
יש משמעות.
המופע הרגשי מסתיר קשרים הגיוניים,
תהליך אינדיבידואציה מדבר על המכלול,
על אינטגרציה של השלם.
ידע ומילים לא מספקים את הנפש. לא מעט
חלקים נידונים לקיום תת קרקעי.
התבוננות עצמית מגלה פנים שונות, בלי לפחד
מהסתירות והבקיעים היא מוצאת את הדרך
לגשר באהבה, להשלים עם הסדקים, לגדל
את שדה האחריות והשמחה.
כלומר, היא יכולה.
הגאולה טמונה ביכולת להסתכל לעומק
הרגשות והתכנים בלי לטבוע בהם.
בגבול הנוח והבטוח לא נרשמים הפלאים,
קושי הוא דרך מעלות. ניצחון וכישלון
מתאזנים מול עמידה יציבה ונינוחה.
חיים נפשיים אינם צמודים לזמן ולמרחב
הם מראות של ניגודים, הפכים וסתירות.
משליכים צרכים ורצונות על העולם והוא משיב
את האותיות והניגון ממשיכים בעולם דימויים פנימי.
מבט אישי לא יודע בוודאות אם הצללים הם
תוצרי התודעה או יש להם קיום עצמאי ספונטני.
כך או כך הם משפיעים עלינו במציאות.
את הלכי המחשבה המתרוצצים בנו, מקבלים
כחלק מהמציאות. צריך לפרום את האישי
כדי להתפייס עם עצמנו.
באותה מידה שהלא-מודע משפיע עלינו כך
הרחבת התודעה משפיעה עליו.
לאט לאט ובעדינות התבוננות עצמית פותחת
את הקיפולים, מיישרת את הקמטים, מאירה
מקומות חשוכים, מצילה מצולות מטביעה עצמית
במשקעים עכורים, משחררת חסימות ישנות
מאפשרת לחמלה להיות בין ובתוך האירועים
והנסיבות. אם מטרת הקיום היא להעיר את החלקים
הרדומים, להאיר את החשוכים, הרי מצאנו
את הדרך. לעמוד מולם

שיחות שלום

ימי שני ב 20:00

ברשת החברתית אני מתרגלת לבטא את עצמי
בתמונות ומילים למבטים, הבנות וכיוונים,
מקומות בֿדרך.

במציאות אחרת במקביל, אני מיומנת בשקט.

שקט הוא הבית שלי. אליו אני חוזרת מכל המקומות.
ממנו אני באה. מאמינה בו כמרפא ומורה. גדול מכולם.
שקט הוא מתנה. הוא מעיין חיים של כוחות ותבונה.

בזמן הזה, כשהעומס, הרעש גובר, הידע והאינפורמציה
מציפים, אני מזמינה אתכם ליצור משבצת שקט קבועה,
המיטיבה את ההתנהלות ומביאה איכות אחרת לחיים.

ישיבה שקטה ושיחה אינטימית פתוחה.
מבטים וכיוונים של התרחבות
חוטים של שלום

עורו אחים


מאחורינו דרך מדהימה של חיכוכים ומכשלות
שהצמיחו את הזרע והתיכו את הפוטנציאל לכוח
במציאות. יש בו אי-תלות מסויימת מול השפעות
חיצוניות והן לא פשוטות, כאן כל הזמן מחוייבת
התעמתות תמידית לשמור על רוחב ליבו
של המבט הלא-אישי.

לכאבים האישיים נותנים מקום ואפשרות להתבטא
חופשי, כמה זמן שצריך עד שהם מוכנים ומסכימים
לעזוב. לבטא אותם באופן מלא, להגיד כדי למחוק
אותם לגמרי ולתמיד. זה לא בלתי אפשרי.

פעם הסודות, איך הגלגלים שלנו פועלים
היו מוצפנים. רק יודעי חן היו רשאים להציץ
בנסתר. היום כולם יודעים הכל ואין בזה חן.
ידע סחיר בניסוח נוצץ לא מצליח להעיר
את הלב, רק העמיק את החלוקות והנפרדות,
את השיפוט וההתנגדות.

קילו זהב מחולק לשלושה ש יכולים לעשות איתו
משהו חיובי לעולם כולו. או הקילו מחולק למליארד,
לא יועיל בכלום רק יעורר מלחמות, אז ככה בערך
ועכשיו רמת האלימות בדם של החברה, אין ברירה
אלא לרווח ולעזוב את המילים, להיפתח מההזדהות
עם הסבל אל החוויה והרגש שמתחת לקודים המנומסים,
להתרחב ולעלות מימד ללא-אישי.

הפגיעות. הכאבים. הבעיות. הפחדים. הצרות.
של כולנו כאן על פני הכדור הכחול, ולכל אחד יש
את הצורות והשמות הפרטיים לדברים. ואין מה
להסתיר, לא צריך להתבייש, אפשר להפסיק לשפוט
ולבקר ולהעיז להיות רגישים וקשובים לעצמנו
ולאחרים. אני רק אומרת את דעתי. זאת זכות
וחובה בסיסית לקיום שלם. לחופש. של כל אחת
ואחד מאיתנו. היום זה פשוט נראה לי עצוב
שאנשים סגורים עם הבעיות והכאבים בפנים
מפחדים ומחמיצים את עצמם, ממררים ומכווצים
לאחרים, את תנועת החיים.
היום אני כבר יודעת שזה לא אישי נפרד,
אלה הכאבים של העולם, של החברה שלנו,
אנחנו חשופים לפגיעה בטבע, בחיות, ביחסים,
אלימות במעשה, דיבור ומחשבה. בשפה מאשימה,
מנציחה טראומות וטרגדיות. דנה ושופטת,
אדישים נוכח כאב של מישהו אחר. דחייה
והתעלמות ממצוקה, שלנו או של הזולת,
פוגעת בחיים, קושי וכאב של הקיום כולאים בגוף
מבט שבור. שפה ישנה של תודעה נפרדת ומפוחדת,
מפרקת את העולם לחלקים מבוצרים, מסתירה,
לא מדברת על מה שהיא באמת מרגישה וצריכה.
מרעיבה את היחסים.

חמלה היא מצב טבעי של קיום רגיש.

ההתנגדויות מתחילות להתמוסס כשמתחברים
ליקום ולתנועת ההתרחבות שלו, כשהמרכזים
שלנו נפתחים הם מהדהדים ומקרינים כוחות
אדירים של חיים. פתיחה ושחרור אשליית הנפרדות
מאפשרת את זרימת אנרגית החיים בכל המישורים,
הקשבה מדביקה ומחברת בין החלקים הנפרדים.
זה נס לשנות את התפיסה, להרחיב את המבט,
לפתוח ולשתף. נס אבל לא בלתי אפשרי.

תרגול המשמעות

רננה
שגרת תרגול מכינה ומגינה עלינו בחיים
מאזנת ומייצבת, מציירת נקודות של שקט
בגעש שבתוכו אנו חיים. פתיחה והרפיה
נותנות נחמה מהמהומה וכוח להתמודדות.
מידת הגמישות, סבלנות, ריכוז, לא משנה.
מתחילים מאיפה שנמצאים.
עם התרגול נפתחים ומתקדמים.
אנחנו בונים את ההקשבה כדרך חיים.
בהתמדה מפתחים את הרגישות והאחריות,
לומדים להסתכל על הדברים במבט רחב
להקשיב מבלי להגיב באוטומט.
אנחנו מפרקים ובונים. מתארכים ונפקחים.
לומדים את היחס לכאב, שינוי ואי-נוחות.
עם הנשימה, מפתחים סבלנות ויכולת ריכוז.
בהדרגה מתחברים לכוחות אינסופיים בפנים.
התמסרות נולדת מבפנים לתהליך. כשאנחנו מבינים
את עצמנו ומקבלים את המורכבות שאנחנו,
קורים שינויים במידות, אורך רוח ורוחב לב,
אהבה וחמלה פשוטות וטבעיות לנו.

בין לבין


המופלא כאן. רק לראות אותו, מודה
לקח לי זמן להיזכר שלאהבה יש כתובת
פרטית. גז ניו יורקי מלטף את המרפסת,
ערב סתיו, ימים של סוף והתחלה. מרחקים
חורצים גוף ונפש בתנועה בלתי נלאת.
שדות זכרון מכורים לאימה. לב אחד רעב
הרגשתי בירכתיים. כמה עברתי בחיים האלה
אני חושבת לעצמי עד שתגיע. חיים ועוד חיים,
נשגבים ותהומות. אושר גדול ממני ידעתי.
אני יכולה לדבר עליו בבהירות. גם יודעת שהוא
מגיע לסופו של גוף. היתי לבד, נעצתי שורשים
בשמיים. החיים קורים, רציתי לחלום לא לבכות
ואז אתה. נצמדנו נפש בנפש. באת בדיוק בזמן
ביחד עכשיו נציל את האדמה. ציוץ ציפור בחצר
העיר אותי. הלוואי שתבוא. כשאתה כאן בחיי
כל הרקע דוהה. העולם אחוז בשמיים.
להוריד עליונים למטה בלי שיישברו
זה לא דבר פשוט. אנחנו מתפוגגים. חלומות
הולכים לאיבוד. מציאויות נשברות. מתחלפות.
הריצפה היתה רחוקה. מתגעגעת איתך למשהו
שאני לא מכירה. מנסה לחשוב שאני יכולה.
ככל שהתקרבתי לאחרים הבנתי שאין בכוחי
לשנות דבר. יש מצב שנשאר תלושים באוויר
מתנפנפים ברוח כמו דגלים של משהו אחר.
רוצה להתייפות למענך אמרה השמש
לירח והשמיים הסמיקו בוורודים וכתומים.
בוא. נדרוך על האמת ביחד. נצחיק את השמיים.

ריפוי הדיבור


טרם הספקתי לספר על החוויה המרוממת
אחרי שהנחתי את הסיפור במילים בחוץ,
על החיוניות, הקלילות והשמחה
רק מלהגיד בקול
בלי קשר לתוצאות במציאות.
משבצות פנויות בזמן, התמלאו בהיענות
לפניות ובקשות לליווי ולעזרה
בפנים שונות של ריפוי_הדיבור
הרי על זה אנחנו מדברים, כלומר אני.

שחררתי את הסתימה זאת תחושה ׳מעיפה׳
עדיין מעדיפה שקט
אבל עכשיו אני יכולה להגיד כל מה שאני
רוצה להגיד.
לא מסתובבת כבדה ממשקעים, לא חנוקה
בשתוקים וניסתרים, לא משפריץ ממני כשאני
גדושה, לא כובש אותי הפחד, הבושה לא מועכת
אני לא יודעת איך אתם אבל אני עבדתי לשם כך
הרבה. בעמידת פרך מול ה חשיבות_העצמית

בעניין העזרה שאני מציעה, מחוץ לשיעורים
הקבועים, ליווי ממוקד בתהליך קצר. לא מדובר
על חשיפת סודות כאן על הקירות כמו על טיפול
אינטימי משחרר בעומק החדרים הפנימיים

בעצם באתי להגיד תודה על האכפתיות
וזה בסדר להשאיר אותה על הקיר.
לא צריך להכניס אותה פנימה. אני כותבת
כדי להעביר מסר. לא קריאה לעזרה.
אני מקווה לגעת, לפתוח, להאיר, לא מעט
שלוקחים את הדברים אליהם פנימה
וזאת הכוונה. שהדברים יאירו לכל אחד
את עצמו, לא אותי. לא אני העניין
התרגול והמסר העיקרי הוא היכולת
לא_לקחת_אישית.

בעצמי השלתי את הגלימה, קילפתי
אותה ממני וזה לא היה פשוט
אחרי עשרים וחמש שנה בהן לימדתי
בשמחה, במחוייבות גדולה ובמסירות
שלמה, להבנתי מעמד זה לפסלים
ותארים משחיתים או עלולים והרוח
היא תנועה חופשית ואת כל הזמן לומדת
לדייק. לא באתי ללמד. באתי להיות.
לאהוב.
למדתי לאהוב להיות כאן.
היום הכל מוצף ידע,
אני אוהבת
בצורות ובצבעים שונים ומי שלומד לומד.
ומי שלומד מרחיב ומרוויח ומי שלא,
מרוויח בוודאי משהו אחר. וכן הרוב
מתווכחים, מתמקחים ומתנגדים
אבל איי זאת התמונה הכללית
זה לא אישי.

החיים הם משהו שאם אתה לא חי אותם
אתה לא יכול להבין.
אנחנו כאן לעשות מרכבה מהסדקים
בחירה יומיומית באומץ ולא בנוחות
מרחיבה את חווית החיים

החיים הם תנועה. נפתח נסגר. מתכווץ מתרחב. פעימה


החיים
קורים כדי שתטווה
מנגנים כדי שתרקוד
נופלים כדי שתרים
קשים כדי שתתרכך
מרים כדי שתמתיק
נשברים כדי שתדביק
מפתיעים כדי שתרגיש
מאכזבים כדי שתאמין
נהרסים כדי שתבנה
מייאשים כדי שתתעורר
יפים כדי שתתפעל
משתנים כדי שתחייה
אותם.אותך

מהפך מהסחת דעת להכרה עצמית


ככל שיותר נחשבים פחות מעריכים
את הרגש, זה לגמרי הגיוני. הרוח
מכוונת לרגשות אינסופיים, מעבר
לזמן ומקום, הנצחיות נאצלת. בממש
לא חייבת להיות דמות להעריץ.
הרוח מחפשת בנו, או נותנת למחפשים
ציר אנכי לתנועות. נושפת במפרשים
בונה גשר מעל הטלטלות.
רגשות ארוכים מיטיבים את הקיום
הלא רומנטי.
מרטיבים את ההתמודדות המורכבת
בטיפות של שקט.
על ריקות אפשר להיתלות.
על הקשבה, ^אחרי מחיקה של מסננת
האישיות.
כשהנחשב משכיל להרגיש שהלב הוא
מקור ההשלמה, קורה שלום. אחד
לא נחשב בין נחשבים, מרגיש יותר קל
להגיד מה הוא מרגיש. יותר חופש
להגיד ברבים מחשבות פרטיות של
להיות. להרטיב את השדה בדמעות אור.
להציב מעקה במקומות גבוהים.
להזמין צעדים ויחסים להיפגש במרחבים
נוטפי דמיון. לצייר חלונות בהירים
למציאות, להפתיע אותה
בכוחות רעננים.

להיפגש זאת אפשרות מדהימה


בהתחלה מנסים לקבוע למראה מה רוצים לראות.
שברירים מקודשים בכאוס יוצרים מבנים למעלות
את הופכת להיות תהליך, החופש מהאגו, מהידע,
מהשפה, מהצורה, הוא תנועה
חופש הוא מחיקה.

דברים רגילים שנאמרים לתוכנו ולפתע שומעים
אותם לראשונה והסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו
נסדק. כשההסתכלות משתנה גם השדה משתנה.
אסון החיים הרגילים כי דווקא, בסיכומו של דבר,
הקצוות של החוויות היו ראויים לחיות,
יתר הדפים נתלשים מהלוח בלי שזוכרים אותם.

לאורך ורוחב הימים בינוניות חותמת בתחתית
הדפים, ברור שיש יוצאים מהכלל, יש מופלא
ויש עולב ורוע ויש גם אהבה
והיא מפצה על הקושי של האדמה.
להמשיך
מעבר לעניין טכני ביולוגי, זאת אהבה.
לתת לאיכות הזאת להתקיים זאת זכות נצחית.

זה נס שאפשר לשנות את ההסתכלות על העולם.
מציאות אחרת נוצרת בתוך המציאות הרגילה
מאפשרת להתעלות למישור אחר.
יופי באיכות של חלום לא זקוק להסברים.

היש, גדול מהצורות והמילים, והוא יכול להתקיים
במפגש בו לכל המקומות יש קול. המופלא
אנחנו לא יודעים עליו כלום, אנחנו מרגישים.
אין פיצול בין השפה לשקט, בין גוף לנפש,
בין תשוקה לסיפוק, בין צמא לאימה,
יש זרימה.
פתאום הסתכלת על השמיים ואמרת תראי
וראיתי
השמיים כאן מעלינו