על תהליך שהוא בית, אוכל וכוונה

שקט ונעים כאן בכפר באופן יוצא דופן. בעניין צלילי הרקע רציתי לדייק, ציפורים מלוות את היום, צרצרים את הלילה, הצפרדעים שותקים או שותקות?! בכל מקרה אשמח אם יעזבו לי את המקלחת, המונסון נגמר מזמן.
מייק אנגלי בן שבעים מומחה לשיאצו מעביר מחצית מהשנה בהודו כמעט ארבעים שנה, קיבל כבר שני שיעורי יוגה לחיזוק שרירים ופתיחת מפרקים והשכנים, זוג ספרדי מקסים, ביקשו שיעור וקיבלו, אני נעשת חמדנית לזמן. החופשה קצרה ויש הרבה חלקים וכולם צריכים להספיק לנוח ולהניח. לא סתם סובבו אותם במדבר ארבעים שנה, העניין היה לנקות את התודעה מעבדות לסבל, לפני שנכנסים לארץ המובטחת..
טיילתי ארוכות בעולם בצעירותי לפני שהתכנסתי, היתי בהרבה מקומות על הכדור לפני שהתמסרתי לחקר עולמות פנימיים. בכל מקום הרגשתי בבית, אף פעם לא רציתי לחיות בארץ אחרת, לא בטוחה שאני יכולה. הערב הבית ריק אין איש מלבדי ואני מודדת אותו כשלי הוא באמת מאוד מתאים לי והכפר כאן מהמם ועדיין אני שייכת לבית הכי שלי בעולם ולחיים שלי שם. הבית הפך להיות חלק ממני. אוהבת את מה שאני עושה, את מי שבא, מאמינה בצורך במה שאני מציעה. אוהבת לפגוש אנשים בכל הצבעים אבל אין בזה סיפוק כמו העומק והמשמעות שמגיעים עם אנשים שהולכים בהתמדה והתמסרות לדרך.
רוצה לבוא לכאן שנה הבאה עם קבוצה לשבוע תרגול. זאת חוויה שנשארת לתמיד. המקום כאן עושה לי חשק.
עוד לא מחצית הזמן וכבר ברור שלא אעלה במשקל ואולי ההפך אמאלה. כמה שהאוכל טעים כאן, אני מלאה מכלום. אולי לא יפה יותר אבל בוודאות חוזרת יותר אהיבה. לאט לאט משילה את הקוצים וקליפות המיותרות. פחות ופחות מחשבות חושבות אותי, לא מלאה במה שאחרים אומרים או לא אומרים, מגיבים או מתעלמים, עושים או מסתירים. לא מלאה במה שקרה או לא קרה. הראש שקט, הלב פועם, הביטחון והאמון באנרגיה זורמת. שום דבר לא חודרני או מטריד או מאיים. החיים מתמלאים בעצמם. באהבה.
אנשים כותבים לי שהמילים שלי מעוררות מביכות מרוממות מעציבות משמחות מעצבנות וסליחה שלא הספקתי עדיין אבל בשבילי חלק משמעותי מחופשה הוא לא להגיב.
אוהבת לגעת. נעים לעורר ולרומם יותר מלהביך או להכעיס, לא תמיד אפשר לבחור ולהעדיף. בכל אופן הנגיעה בעמוקים חשובה לי ומה שהם מכילים זה מה שיש. טוב לנער אותם כי באמת יש משקעים מיותרים בתחתית ועל הדפנות נדבקות השאריות והצנרת נסתמת. ריטריט זה כמו צינתור בעצם, אני מחייכת. שקט מביא הבנה ושמחה בעומקים מתחת למילים ולצורות.
לא מפחדת מקשיים וכאבים הם חולפים הרבה יותר מהר מהמחשבות עליהם. מעדיפה לבחון אותם, לדבר עליהם ואליהם, להבין מה הטוב שהם מביאים לי, עם הכאב יש רק שתי אפשרויות להתכווץ או לצמוח ולהתרחב. אנחנו שדה של התנהגות. קחו לדוגמא מוסיקה. שלמות היא חוויה פנימית שסיימה לריב ולהתווכח עם עצמה.

פירות, צפרדעים ובגידות

אחרי הפרסום היתה כאן התקהלות שלא כל כך אהבתי, כנראה הן הרגישו כי יום אחרי אף צפרדע לא נראתה במקלחת ולא באף מקום אחר בחדר. האמת לומר רווח לי אבל אין מה לדבר הרי כל יום הוא יום אחר. בעניין המקלחת, הדוד, בגודל זית, לא עושה את עבודתו, גברת בעלת הבית הרתיחה לכבודי קומקום או שניים מי שלא חווה מקלחת מהדלי, שווה לנסות. המקלחת הופכת לטקס מקודש. ואם יש מי ששופך, זאת לא מילה יפה מספיק למעשה אבל אין לי כרגע אחרת, טוב נראה לי שזה ברור גם בלי לסיים את המשפט. אמרתי בעלת הבית והיא אנגליה מתוקה נורא גם היא מלמדת יוגה, עדיין לא החלפנו חוויות בינינו, היא נשואה להודי חתיך מהסרטים, סידרו להם פינה ומרפסת מעל, להתקנא.
הכפר המיוחד הזה, באמת, נמצא בקצה הצפוני של גואה ממש על הגבול. מההרשטרה נראת מעבר לנהר. כשמסתכלים במפה, גואה נראת ליד שכנותיה כמו דויד וגוליית, מאיפה הבאתי את זה? כמו ישראל לארצות ערב השכנות.
היום החלטתי להחליף ירוקים בכחולים. לטבול בו סופסוף. בדרך לים ראיתי עשרה פרפרים גדולים כל אחד בצבעים אחרים. הם עושים לי את זה.
סוגיי מהמסעדה הקטנה השכנה אמר שהזמן הטוב ביותר לרחצה בין שיא הגאות לשפל וכל יום השעה משתנה. אמר שאפשר לבדוק ברשת מתי זה קורה. עד היום לא נכנסתי אבל כמובן כבר ראיתי אותו ואכן כל פעם הוא נראה ונשמע אחרת לגמרי. לסייגי ההודי יש אישה דנית היום הוא סיפר לי שהיא מבוגרת ממנו בעשרים וחמש שנה. לאהבה באמת, לא משנה גיל ולאום אמרתי, הצנענו אותה מחשיפה רחבה הוא אומר, זה הסוד לשמור אותה כבר חמש עשרה שנה. אמרתי לו שהם השראה ועידוד עבורי. סתם כך. למה לא לפרגן.
יש יותר אנשים מבגידות. תקנו אותי אם אני טועה, בעצם אני לא זקוקה לאישור, חייתי עשרות שנים לפני שזה קרה. הי זרקה לתוך חיי חומר נפץ. בעצם זאת היתה פצצת סירחון. ולמה נבהלתי כלכך בעצם, קודם כל הופתעתי נורא לא ציפיתי ובדיוק גם הייתי כולי קלופה וחשופה באמצע תהליך אלכימי מסובך וגם כי זה הגיע בבת אחת מהרבה כיוונים. לקח לי זמן עד שהבנתי שזה פורס מאז׳ור. והוא נאלץ להשתמש בהרבה ניצבים למעני. משהו היה צריך להכניס אותי לאפלה כדי שאצא ממנה מנצחת הרי באתי כדי לחוות ה כ ל בחיים האלה וגם אולי כדי להכריח אותי לצאת באמת סופסוף מעצמי הכלכך כל כך פרטית בעצם.
גוליבר שמוליבר, המון,גמדים שפלים, בסוף קשרו אותו לחוף.
בריטריט כזה ובכלל, צריך לעשות סירקולקציה עם הסביבה. קמח שאת סוגרת בצנצנת בשלב מסויים יהיו בו תולעים. הפוטנציאל שלהם בפנים. בדוק. כך גם המררה ולכן גם בתהליך התנתקות לניקוי ושינוי, צריכה להיות חכמה לא התבודדות סתם. הרבה סדנאות יוגה ושתיקה העברתי בחיי, מאוד אוהבת, בתכנית מוקפדת אנשים מסתדרים, משמעת חשובה וגם יש את מי להאשים, ככל שהתקדמתי נתתי יותר זמן פנוי, עם זה היה להם הכי קשה. אני מבינה אבל זה הכי חשוב לדעתי ואי אפשר להשתפר בזה בלי תרגול. כמו הרבה דברים אחרים בעצם.
הפירות, רק רציתי להגיד מה זה הודו, מגיעים עד אליך ולא משנה כמה רחוק התמקמת על החוף. התאילנדים כבר מתעצלים לטפס לקטוף אותם, כאן עדיין וככל שהקוקוס יותר צעיר יש יותר מים והם יותר מתוקים. אחכ הקליפה מתקשה ומתעבה וכל זה. טוב נכנסת שוב למים נתראה כשנתראה. תיהיו טובים

שירה היא דרך חיים


יום ראשון מניחה את עצמי במקום מסתכלת סביב, גם בשיעור לוקח זמן להגיע, בבקרים משכימת קום טבעית, אחרי ישיבה שקטה ותרגול, זאת השגרה שלי בבית, יוצאת להכיר את הסביבה. כשהייתי קטנה בעיר הגדולה תל אביב או ירושלים, אמא שואלת רוצה ללכת לאיבוד? ברור! עכשיו ימינה או שמאלה? הייתי בוחרת וכך היינו מטיילות ומגלות עולמות אז ככה.. כאן הכפר מתעורר בעצלתיים. שמאלה בשביל הקרוב מסעדה קטנה, אחרי מיץ אננס ושיחה ממשיכה ישר, דרך חצרות ושדות מגיעה לים. אפשר גם על אופניים או וספה ומרוויחים מרחקים, אני רושמת בצעדים את המפה, ממקמת את המכולת, בין העץ הגדול לבית הסגול, מסעדה, אחרי הפריחה הכתומה ימינה נמצא שוק דגים, מאחורי המקדש שביל מוליך לאגם. בלילה קחי איתך פנס אבל תבדקי אם אור הירח לא מספיק לך. ציפורים, צרצרים וצפרדעים מלווים בפטפוטים עליזים את היום והלילה. ילדים מדקלמים בשיעור, מזמור נשמע מהמקדש בבוקר. איש הולך על הכביש לעת ערב ומפזם. בשקט הזה המחשבות מתמעטות. אין בהן צורך. ערמת אריות זקנים על אופנועים, היפים שנשארו כאן משנות השבעים, מזכירים לי את לולה. חברה ספרדיה מאז, מעניין אם גם היא נשארה בסביבה. אף אחד לא לחוץ ולא ממהר וזה משפיע עליך וחודר. מרחב והקשבה זה כל הסיפור.
המסע הפנימי די דומה כלומר צריך מרחב של זמן. בהתחלה את מתמודדת עם לא-לעשות-כלום, אנחנו מכורים לעיסוק, עשייה, רגילים לעומס ולהזדרזות, לוקח רגע להוריד הילוך, לאט לאט חומרים עולים מעצמם מתגלים, את רק צריכה לתת להם להיות. אנחנו רגילים לדלג, לטשטש, להמשיך,, הדרך לגלות את הצפונות, לנקות את המשקעים ולהבהיר את הקרקעית, היא פשוט להיות ולתת זמן בו את לא ממהרת, לא מסדרת, לא מתקנת, לא מבינה, אין מה. פשוט נותנת מקום לכל מה שעולה. לפעמים צריך לשטוף את זה בדמעות.
שמה לב למה שבדרך כלל לא שמה לב. בהתחלה זה מופשט מדי או מסובך מדי או משהו מדי אבל אם את לא מוותרת. לא בורחת. נשארת. נושמת. הדברים קורים מעצמם. גישה לחיים נינוחים, אין בעיות, לא צריך פתרונות או תשובות בלי דרמות. ברגישות את לומדת להקשיב, לראות, להכיל מה שצריך ולוותר על מה שאפשר. לפעמים כדי להיפתח לחומרים עלומים בך צריך עוד זוג עיניים ועדיף שיהיה להן גם לב. ועדיין תצטרכי לתת לדברים מקום בתוכך וזמן להתבהר ולהתאיין.
תוך כדי את מבינה סבלנות. מורכבות. רואה את הקשרים והיחסים בין הדברים. לומדת צניעות. פשטות. הלב משיל את האיסורים. מתרחב.ממש. הכוחות הפנימיים מתעוררים ומתמתחים. מה שצריך זה לנקות מאיתנו את המשקעים. לרוקן ולהבהיר את הסימנים. השמחה הטבעית נמצאת בקרקעית.
הודו למשל מעולה לתהליך, כאן כולם יותר עדינים וצנועים, יש להם שמחת חיים פשוטה, טבעית, שלא נשענת על משהו שקונים בכסף ולא מתערערת מקשיים. הם מאמינים בטוב. בגדול. את בעיות הקיום אינם לוקחים אישית. הם לא עסוקים בלרפא ולטפל בעצמם. לא בפצעים ופגיעות חדשות או ישנות. הם נמצאים רזים ממשקעים מלאים ברגע בלי תאוריות וסיבוכים. שירה היא דרך חיים.

למה אנחנו אוהבים את הודו או צעד ראשון במסע נוכחי

בשדה התעופה לא מחכה מונית מהמלון שהזמנתי,
כיוון שמצא חן בעיני ברשת מבין כל האפשרויות ואמצע הלילה,
מחליטה לנסוע אליו עצמאית. לא עונים לטלפון.
שעתיים בדרך חשוכה ומתפתלת, מגיעים לבית קטן ומקסים.
אין איש. חשוך ושקט בקצה העולם שתיים בלילה.
מה עושים?!
נשארת כאן על הספסל בגינה,
מחליטה הצעיף שהבאתי יספיק לי עד הבוקר.
לפני הנסיעה מצאתי בהפתעה עודף מנסיעה קודמת,
נותנת לנהג את הכסף. השטרות ישנים מלהשתמש בהם.
מה עושים?!
הנהג לא מדבר אנגלית. הבוס בטלפון. הכפר מרוחק מהמסלולים הרגילים.
הנהג הולך לחפש בשכונה מכונת כסף לעודף בינתיים פותחת את דלת הכניסה
מבינה שלא טעיתי בבחירה, מוצאת חדר פנוי ומתמקמת בו.
משלמת פי שתיים על הנסיעה. הנהג נוסע לדרכו.
הכל נעשה בשקט. בנועם. יש מצב. מתמודדים. בלי לחץ.
בחיוך אני נופלת למיטה. מחר יום חדש
ולא אמרתי מילה על הצפרדע שחיכתה לי במקלחת

רק אם יש לך אומץ להסתכל במראה


כשכולם סביב נהיו מורים, מדריכים,
יועצים, מאמנים. מטפלים. השלתי זהות
התפשטי מהדימוי. האמת אינה תאוריה
ואי אפשר לעשות ממנה.
המטרה היא להגיע לעצמך, לאהבה
להתבטא בלי להתבייש, להאשים או לפחד.
להיות ברגע, זה לזכור.

הלימוד והתרגול הם לתמיד. הכל כל הזמן
משתנה, גם אנחנו וההבנות שלנו.
העולם נעשה מלחיץ וקודר, מהיר וכוחני,
השמיים התרוקנו, התמסרות מתקשה לנשום.
משמעת, התמדה והתמודדות לא באים בקלות.
היום אנחנו זקוקים לכוחות וכלים להכיל
את המורכבות שלנו ולהתעמת עם המציאות. 
היום חשוב יותר לפתח מסוגלות אנושית
מ התעלות ברגשות אישיים.
בכיוון ובדגשים אלה הלימוד והתרגול מעודכנים.
לראות את השלם ואיך הוא מחייה את כל החלקים
איך הוא מדבר עצמו דרך הפרטים הקטנים.

אני לא שאלה, זה צריך להיות מספיק.
אני לא צריכה להיות תשובה.
אוהבת. מכירה את השקט. את השבילים
והמקומות ב דרך. שמחה להראות. לתת
זאת אני. בקידה. בלי להתכופף יכולה להיות
תמיכה ומשענת ב דרך לעצמאות שלך.
ככל שמפשיטים את השיפוט והביקורת מהמבט
ומקשיבים לדברים, כך נפתחים. הקטנה עצמית
נובעת מבפנים. אפשר להמיס אותה.
את מגלה דרך כל הדברים את עצמך. לא אותי,
לא את הדרך, הכל כאן לטובתך. תקשיבי

הסברים ופתרונות מגיעים מהמרחב. מהשקט,
לא ממילים ומחשבות משומשות מדי מלהניף
שינוי והתחדשות. את הנטיה לפרש את המציאות
לרעתנו, מרפאים מבפנים.

צריך לשחרר את הביקורת מהמבט
בשביל הקסם.

זאת המתנה להיות את כמו שאת.
אחת ויחידה. אין כמוך.
כל אחד אחר יכול בקלות להיות בשבילך,
מפחיד, מביך, מעצבן, אשם,
תירוץ להימנע.
תעיזי
קצת מעל עצמך.

כשנפתחים. כשמעיזים להרֿאות
זה מרגיש חשוף, לוקח זמן עד שחשוף
מרגיש יותר נעים ממפחיד.

נעים מעבר לגבולות המוכרים.
הנאמנות שלך היא לעצמך. שימרי
שלא תהי תלויה או מתנדנדת על תנודות
של תודעה אחרת.

היופי והשוני


באיזו קלות והתלהבות אנחנו משתפים
במחשבות ובדעות שלנו בכל עניין והזדמנות,
דת ופוליטיקה , עליהם אנחנו ממש
מוכנים לההרג
אבל לדבר על רגשות
זה מביך
אין לזה זמן
זה לא המקום..
אני זוכרת שלא ידעתי מה אני רוצה.
לא ידעתי להגיד מה אני לא יודעת.
לא ידעתי מה אני מרגישה באמת.
לא רציתי להגיד מה אני מרגישה.
לא העזתי לרצות את מה שאני רוצה.
אנחנו מומחים בלהסתיר, לעצב
את הדברים, להדחיק את מה שצריך
להיפתח. נמנעים באדיקות
להודות, לרצות, להיכשל, לטעות. לתת.
לקבל. לשחרר. לסלוח. להיפתח.
אלה תנועות חיים בהן כולנו שותפים
כל אחד איך שהוא. זה השוני. זה היופי
כולנו צריכים ורוצים אותם דברים.

עכשיו


שוכבת על גב, עצומת עיניים
שיכחה מלחכת במציאות.
גלים מנענעים בקצב מרגיע
שמש מלטפת את מה שיש.
רוך ורוחב
זה מה שנשאר מהשמיים.
העולם נעשה מקום אחר.
כמה אנשים והוא השתנה
לבלי הכר.
מעניין אם הוא עדיין עגול.
חוט רוקם מחשבות
קו מצרף צעדים
חוצה את הפתח
ממרחק הכל נראה
טוב יותר.
נכון. היתי יהירה. חשבתי
שהאהבה שלי יכולה. טעיתי.
מודה.
באמונה שלמה חייתי.
אדיוטית שכמוני
לקחתי את הבגידה באופן אישי
והיא לא.
בעצם אין אישי
הכל רפליקות בתדרים שונים.
כמעט כל החומר מת.
הכל נלקח מאיתנו
בגללנו.
אנחנו לא מוכנים לגדל אחריות.
הלוואי שנצליח
לאסוף חלקים ולהרכיב מציאות נושמת.
לצייר חוף לגאולה. הלוואי ונמצא את התיבה
להציל את הנחמה בתוכנו. נגענו מבפנים
בכל מקום היינו. מה כבר ביקשנו
במים סוערים חיבוק לעצמנו.
לא משהו מתרברב. לא מתבלט.
שלווה. לשמוח בחלקנו.
שוכבת על הגב, הגלים מנענעים את המציאות
רוך ורוחב
זה מה שנשאר מהשמיים

אמת או חובה

אנשים אומרים שהם רוצים להיות כנים
חושבים שהם רוצים לחשוף ולשתף,
אבל מתביישים, אין להם אומץ,
לפעמים הם מקנאים, יש נבהלים עד בזים
למוזרים הטרחניים שמשילים את המסכה
ואומרים את האמת, פשוט את מה שהם
מרגישים. כנות נדירה בחברה ממוסכת,
אמת מפחידה ומסוכנת, עד שהיא
נחשבת חולשה.

האמת מרגשת
היא אפשרות לשיחה שנוגעת.
לתקשורת ברמה אחרת.
בינינו לבין עצמנו ובין הזולת.
נעשנו חברה של בודדים, שותקים עצמנו
בעולם מלא מילים.
לא פשוטה החוויה האנושית בעולם היום,
מאמץ רב כרוך בלהיות עצמך באמת
בחיים מורכבים, מהירים ומוחצים
ו להתקבל ולהרגיש נוח בחברה.

אףאחד לא יגנה בגלוי את האמת והכנות
אבל החברה מענישה, בגלוי או בהסתר,
על פתיחות רגשית וכנות, אלימה מול
כאב וחוסר התגוננות. רואה בכנות ויושר,
הגזמה, כישלון ועדות לחולשה.

אנחנו לומדים לסתום את הפה. להסתיר.
להשתיק. למי יש כוח להתעמת עם התוצאות
של פתיחות ואמירת האמת? המחיר גבוה!
גם כך המסע כאן קשה. אז שותקים.
מסתירים. מדחיקים. מזייפים בנימוס.
זה פחות מסוכן. יותר בטוח.

מתיש להיות עצמנו בין אנשים
אנחנו חיים בחברה לא סלחנית.
הנרתעת ומזדעדעת מגילוי לב,
מתגמלת על הסתרה וזיוף.
אותי זה מעציב.

מחבקת בי את הכאב והפחד ואת הצורך
באהבה. ממשיכה בדרכי, להשמיע קולי,
לחיות את חיי בהם השינוי והריפוי
שאני מבקשת להביא

אוהבת. אין לי ברירה אחרת


אנשים שעושים ׳עבודה׳ שומעים את עצמם.
יודעים לבדוק בעצמם את הפרשנויות,
הדעות וההנחות שלהם,
יודעים לקחת אחריות על הכאב שלהם
ולא לזרוק ולהשליך אותו על אחרים,
יודעים להקשיב. ולדבר ממקום שרואה
גם את האחר.

כשהתגובות הרגשיות חוסמות אותנו,
מתרחקים וחוזרים כשאנחנו יכולים, להיפגש
להסתכל ולדבר על הדברים, לראות
את המקומות הסגורים מהם אנחנו מגיבים,
אפשר לפתוח, להבהיר, לנקות. לפתור. להסכים.
ביחד להשיב חיים.

כשאני מביאה את הקול שלי לעולם
אניי חשופה ופגיעה בין אנשים
תגובות חוזרות אלי כל מיני סוגים וצבעים
קל יותר עם אנשים שזוכרים את עצמם,
שיודעים להקשיב, אך לעולם
יהיו אנשים ששופטים ומבקרים
בלי להתחבר לעצמם, בלי רצון או יכולת
לראות ולבדוק מה שלהם ומה שלי.
מוחק ומכאיב.
לא רוצה שיגידו לי מה אני או מה הרגשתי
בלי לבדוק איתי.

חיה את החיים שלי לפי הרצון, מידות וערכים שלי.
רוצה להביא את הקול שלי לעולם באמת, במלואו,
תמיד יהיו אנשים
שישפטו אותי, שלא יאהבו אותי,
שיפרשו אותי לא נכון, שילכו ממני,
שיאמרו לי דברים פוגעים, שימדדו כמה אני פחות
מדי ואיפה יותר מדי, שיכתימו וילכלכו,
שיניחו לגביי הנחות בלי שום כוונה
לבדוק אותן איתי.

בוחרת להישאר ולהמשיך להביא אותי
לעמוד מול כל מה שצריך, כי דברים קורים.
בלי קשר לכאב אישי, יודעת שכל שיפוט בעולם
הוא ביטוי של כאב אנושי .
מחבקת באהבה את הכאב בלי פחד ממשיכה
לצעוד את דרכי, להשמיע קולי. לחיות את חיי
בהם השינוי והריפוי שאני מבקשת להביא.

אוהבים אותי או לא, אני לא מאשימה ולא בוגדת
ולא נוטשת את עצמי. מספיק עם זה.
בבחירה בין לחיות אותי לבין להמית אותי
אני בוחרת בחיים. מאמינה בכנות וסליחה.
לא בורחת כשכואב, קשה, מפחיד.
העולם מלא באנשים שלא אוהבים,
אני אוהבת. ולומדת להביא את כולי
כמו שאני. זאת משימת הקיום.

אילו מחשבות מניעות אותנו ולאן


הקיר האחורי החדש, מציג דוגמא מאלפת
לחיים בלי אהבה, יונקים מלאי שכל, משופדים
על מבט נפרד, יבש, צולח את החיים
לא חודר אליהם פנימה. לא מרגיש במופלא.
חכם. בהיר. צודק. מאוס.
מתיש השכל המפואר הזה את החיים,
מצמיא אותם במדידה בלתי פוסקת.
חוסר יציבות נהפך לבסיס הקיום
בחברה מתפוררת לחלקיקים נפרדים של מהות.
חוסר היכולת שלו לקיים אהבה לאורך זמן
מפרקת אותנו
הנחיתות שהוא רואה ברגשות, עולה לנו ביוקר.
במרחק מעצמנו העולם נראה צר והחיים קשים
ומפחידים. האינטנסיביות של הגירוי והסיפוק
שהוא זקוק מקהים את הרגשות ומרדדים
את היכולת לחוות ולהתמודד.
יותר מדי מילים וידע.
פחות מדי מרחבים ונדיבות.
זאת לא חכמה להציף אותם בקדחתנות מעשית
ומילולית, להשפיל את המין בלי רגש, להציף
אותם בתפל, חיים הם לא רק עניין טכני ביולוגי,
בלי אכפתיות הם מתפרקים, בלי תשוקה ומשמעות
הם נחלשים וגוועים.