הודו. בקצה המסע.

נסעתי לחיות רגע במקום אחר, לא לשתוק ולא להתבודד. שלושה שבועות זה המינימום של רגע להיות. לא היה יעד מסוים, פשוט להיות במקום אחר, אווירה, קצב, נוף, שכנים, דעות, מחשבות, הרגלים. במזג קיצי. בהודו הייתי מאוהבת, שנים הרבה כבר לא. יש לה את הייחוד שלה אבל לא עדיפות, ושוב היא הוכיחה עצמה. מקבלת ומאפשרת להיות פשוט עצמך ולשחק בחיים אחרים. היא גם מתאימה בחשיבה הכלכלית. חופש, לא לחשוב על כסף, פרנסה, שיווק, יוקר, חשבונות, מוצרים, צריכה, כלום מאלה לא רלוונטי כאן.
שלושה שבועות הן זמן מספיק להכיר קצת את הסביבה הקרובה, לא רציתי להיות עסוקה בנסיעות ובעניינים.. רציתי וקרה. מצאתי כפר קטן שקט, מתאים בדיוק ובמידה. בטיולים רגליים מצאתי נקודות חן, הכרתי את השכנים, שבילים וקיצורי דרך. מכוניות בודדות חולפות בו כמעט רק אופנועים. רוכבים רגוע כאן אף אחד לא בלחץ ולא ממהר. הצפצופים בכביש לא נשמעים כעוסים. ברחוב כולם מחייכים לשלום לא כמו בתל אביב. אחרי כמה ימים מפסיקים להשוות, מתמזגים עם מה שיש. נעימה התחושה של נמצאות. לא בדרך למקום אחר.
ראיתי כאן את השמש שוקעת כל יום כמעט בלי להחסיר. לא היה יום דומה לשני. התאהבתי בים בזכות הפער הגדול בין הגאות לשפל, נוכחתי בהרבה פנים שלו, במצבי רוח שונים. קודר. סוער. מלטף. קריר. חמים (!) מצטבע ומתקשט בצבעים מרהיבים
ובקולות שהוא עושה, מפתה, נאנח, גונח, נסער, לא תמיד מחייך ומזמין אבל מי כן?
הכפר הקטן נשען יותר ויותר על אירוח ועדיין לא מרגיש תעשיה. נשמר לעצמו בפשטות שלווה ונעימה. היא מחלחלת פנימה. מרככת את האחיזה והמסגרת, מאפשרת להוריד הילוך והגנות. לפזר מתחים. טרדות. לנקות את הראש. את הלב. פשוט להיות. הקיום עצמו מקבל יותר משמעות. הזמן חי. כאן ועכשיו נושמים.
טיילתי ביער, קראתי ספרים, שחיתי וציירתי, תרגלתי וכתבתי, פגשתי אנשים וחברים חדשים. קורה כאן והשיחות מתרוממות או מתעמקות בקלילות טבעית וגם ממש לא צריך, הנהון וחיוך לא זקוקים לתרגום.
לאט לאט מתרחקת משם מתמלאת בכאן. נושרים הרגלים והכרחים מהשגרה, מתחברת לזמן פנימי, מתי לאכול, מה ואיפה בא לי עכשיו? מתי לישון, לקום, לשחות, לקרוא, בלי מחוייבות לאיש ולדבר, המחוגים קשובים לקצב שלך. חופש מהזמן.
חופש חיוני. לצאת מהרגיל, מוכר, צפוי, ידוע מראש, מובן מאליו, ולהמציא את עצמך. כל יום, כל רגע מחדש. בלי להתמלא מאחרים, בלי להישכח במסכים ורשתות. אחרי כמעט שבועיים, ערה לתחושת סינכרון, מרגישה תיאום ביני לבין הסביבה. בלי מאמצים, תכנונים, צרימות, מה שצריך לקרות קורה. איך שצריך, לא מסבירה, מרגישה את זה בגוף. לאט לאט מתפשטת. מתבהרת. שוכחת קיפולים ושוליים. משהו מתחדש בי לקראת מפגש חדש, סקרנות ודמיון מתעוררים לאינסוף סיפורי חיים ואפשרויות. בפשטות מכבדת את המרחב והשונות של האחר, הנדיבות טבעית.
כאן אף אחד לא משתמש בנייד בציבור ולכולם יש. (שלי צלצל פתאום יום אחד וזה היה ממש מביך.
במנוחה אמיתית, בפשטות, נמצאים יותר. זאת התחושה הכי מרפאת שיש. מרגישים חוויה של זרימה ותיאום עם היקום, פחות את החציצה ונפרדות, זה קורה בטבעיות. פשטות הקיום טבול בטבע והשקט, מבהירים את המבט, מרגישה אחת עם העולם. עם החיים. מתמלאת אהבה, כאילו אין פחד ורוע. כבר ארוך, רק רציתי עוד להגיד ממש נעים לחיות בתוך רחם המציאות הזאת.
כשאני חוזרת, חוצים את המסך ונפגשים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.