רק אם יש לך אומץ להסתכל במראה


כשכולם סביב נהיו מורים, מדריכים,
יועצים, מאמנים. מטפלים. השלתי זהות
התפשטי מהדימוי. האמת אינה תאוריה
ואי אפשר לעשות ממנה.
המטרה היא להגיע לעצמך, לאהבה
להתבטא בלי להתבייש, להאשים או לפחד.
להיות ברגע, זה לזכור.

הלימוד והתרגול הם לתמיד. הכל כל הזמן
משתנה, גם אנחנו וההבנות שלנו.
העולם נעשה מלחיץ וקודר, מהיר וכוחני,
השמיים התרוקנו, התמסרות מתקשה לנשום.
משמעת, התמדה והתמודדות לא באים בקלות.
היום אנחנו זקוקים לכוחות וכלים להכיל
את המורכבות שלנו ולהתעמת עם המציאות. 
היום חשוב יותר לפתח מסוגלות אנושית
מ התעלות ברגשות אישיים.
בכיוון ובדגשים אלה הלימוד והתרגול מעודכנים.
לראות את השלם ואיך הוא מחייה את כל החלקים
איך הוא מדבר עצמו דרך הפרטים הקטנים.

אני לא שאלה, זה צריך להיות מספיק.
אני לא צריכה להיות תשובה.
אוהבת. מכירה את השקט. את השבילים
והמקומות ב דרך. שמחה להראות. לתת
זאת אני. בקידה. בלי להתכופף יכולה להיות
תמיכה ומשענת ב דרך לעצמאות שלך.
ככל שמפשיטים את השיפוט והביקורת מהמבט
ומקשיבים לדברים, כך נפתחים. הקטנה עצמית
נובעת מבפנים. אפשר להמיס אותה.
את מגלה דרך כל הדברים את עצמך. לא אותי,
לא את הדרך, הכל כאן לטובתך. תקשיבי

הסברים ופתרונות מגיעים מהמרחב. מהשקט,
לא ממילים ומחשבות משומשות מדי מלהניף
שינוי והתחדשות. את הנטיה לפרש את המציאות
לרעתנו, מרפאים מבפנים.

צריך לשחרר את הביקורת מהמבט
בשביל הקסם.

זאת המתנה להיות את כמו שאת.
אחת ויחידה. אין כמוך.
כל אחד אחר יכול בקלות להיות בשבילך,
מפחיד, מביך, מעצבן, אשם,
תירוץ להימנע.
תעיזי
קצת מעל עצמך.

כשנפתחים. כשמעיזים להרֿאות
זה מרגיש חשוף, לוקח זמן עד שחשוף
מרגיש יותר נעים ממפחיד.

נעים מעבר לגבולות המוכרים.
הנאמנות שלך היא לעצמך. שימרי
שלא תהי תלויה או מתנדנדת על תנודות
של תודעה אחרת.

היופי והשוני


באיזו קלות והתלהבות אנחנו משתפים
במחשבות ובדעות שלנו בכל עניין והזדמנות,
דת ופוליטיקה , עליהם אנחנו ממש
מוכנים לההרג
אבל לדבר על רגשות
זה מביך
אין לזה זמן
זה לא המקום..
אני זוכרת שלא ידעתי מה אני רוצה.
לא ידעתי להגיד מה אני לא יודעת.
לא ידעתי מה אני מרגישה באמת.
לא רציתי להגיד מה אני מרגישה.
לא העזתי לרצות את מה שאני רוצה.
אנחנו מומחים בלהסתיר, לעצב
את הדברים, להדחיק את מה שצריך
להיפתח. נמנעים באדיקות
להודות, לרצות, להיכשל, לטעות. לתת.
לקבל. לשחרר. לסלוח. להיפתח.
אלה תנועות חיים בהן כולנו שותפים
כל אחד איך שהוא. זה השוני. זה היופי
כולנו צריכים ורוצים אותם דברים.

עכשיו


שוכבת על גב, עצומת עיניים
שיכחה מלחכת במציאות.
גלים מנענעים בקצב מרגיע
שמש מלטפת את מה שיש.
רוך ורוחב
זה מה שנשאר מהשמיים.
העולם נעשה מקום אחר.
כמה אנשים והוא השתנה
לבלי הכר.
מעניין אם הוא עדיין עגול.
חוט רוקם מחשבות
קו מצרף צעדים
חוצה את הפתח
ממרחק הכל נראה
טוב יותר.
נכון. היתי יהירה. חשבתי
שהאהבה שלי יכולה. טעיתי.
מודה.
באמונה שלמה חייתי.
אדיוטית שכמוני
לקחתי את הבגידה באופן אישי
והיא לא.
בעצם אין אישי
הכל רפליקות בתדרים שונים.
כמעט כל החומר מת.
הכל נלקח מאיתנו
בגללנו.
אנחנו לא מוכנים לגדל אחריות.
הלוואי שנצליח
לאסוף חלקים ולהרכיב מציאות נושמת.
לצייר חוף לגאולה. הלוואי ונמצא את התיבה
להציל את הנחמה בתוכנו. נגענו מבפנים
בכל מקום היינו. מה כבר ביקשנו
במים סוערים חיבוק לעצמנו.
לא משהו מתרברב. לא מתבלט.
שלווה. לשמוח בחלקנו.
שוכבת על הגב, הגלים מנענעים את המציאות
רוך ורוחב
זה מה שנשאר מהשמיים

אמת או חובה

אנשים אומרים שהם רוצים להיות כנים
חושבים שהם רוצים לחשוף ולשתף,
אבל מתביישים, אין להם אומץ,
לפעמים הם מקנאים, יש נבהלים עד בזים
למוזרים הטרחניים שמשילים את המסכה
ואומרים את האמת, פשוט את מה שהם
מרגישים. כנות נדירה בחברה ממוסכת,
אמת מפחידה ומסוכנת, עד שהיא
נחשבת חולשה.

האמת מרגשת
היא אפשרות לשיחה שנוגעת.
לתקשורת ברמה אחרת.
בינינו לבין עצמנו ובין הזולת.
נעשנו חברה של בודדים, שותקים עצמנו
בעולם מלא מילים.
לא פשוטה החוויה האנושית בעולם היום,
מאמץ רב כרוך בלהיות עצמך באמת
בחיים מורכבים, מהירים ומוחצים
ו להתקבל ולהרגיש נוח בחברה.

אףאחד לא יגנה בגלוי את האמת והכנות
אבל החברה מענישה, בגלוי או בהסתר,
על פתיחות רגשית וכנות, אלימה מול
כאב וחוסר התגוננות. רואה בכנות ויושר,
הגזמה, כישלון ועדות לחולשה.

אנחנו לומדים לסתום את הפה. להסתיר.
להשתיק. למי יש כוח להתעמת עם התוצאות
של פתיחות ואמירת האמת? המחיר גבוה!
גם כך המסע כאן קשה. אז שותקים.
מסתירים. מדחיקים. מזייפים בנימוס.
זה פחות מסוכן. יותר בטוח.

מתיש להיות עצמנו בין אנשים
אנחנו חיים בחברה לא סלחנית.
הנרתעת ומזדעדעת מגילוי לב,
מתגמלת על הסתרה וזיוף.
אותי זה מעציב.

מחבקת בי את הכאב והפחד ואת הצורך
באהבה. ממשיכה בדרכי, להשמיע קולי,
לחיות את חיי בהם השינוי והריפוי
שאני מבקשת להביא

אוהבת. אין לי ברירה אחרת


אנשים שעושים ׳עבודה׳ שומעים את עצמם.
יודעים לבדוק בעצמם את הפרשנויות,
הדעות וההנחות שלהם,
יודעים לקחת אחריות על הכאב שלהם
ולא לזרוק ולהשליך אותו על אחרים,
יודעים להקשיב. ולדבר ממקום שרואה
גם את האחר.

כשהתגובות הרגשיות חוסמות אותנו,
מתרחקים וחוזרים כשאנחנו יכולים, להיפגש
להסתכל ולדבר על הדברים, לראות
את המקומות הסגורים מהם אנחנו מגיבים,
אפשר לפתוח, להבהיר, לנקות. לפתור. להסכים.
ביחד להשיב חיים.

כשאני מביאה את הקול שלי לעולם
אניי חשופה ופגיעה בין אנשים
תגובות חוזרות אלי כל מיני סוגים וצבעים
קל יותר עם אנשים שזוכרים את עצמם,
שיודעים להקשיב, אך לעולם
יהיו אנשים ששופטים ומבקרים
בלי להתחבר לעצמם, בלי רצון או יכולת
לראות ולבדוק מה שלהם ומה שלי.
מוחק ומכאיב.
לא רוצה שיגידו לי מה אני או מה הרגשתי
בלי לבדוק איתי.

חיה את החיים שלי לפי הרצון, מידות וערכים שלי.
רוצה להביא את הקול שלי לעולם באמת, במלואו,
תמיד יהיו אנשים
שישפטו אותי, שלא יאהבו אותי,
שיפרשו אותי לא נכון, שילכו ממני,
שיאמרו לי דברים פוגעים, שימדדו כמה אני פחות
מדי ואיפה יותר מדי, שיכתימו וילכלכו,
שיניחו לגביי הנחות בלי שום כוונה
לבדוק אותן איתי.

בוחרת להישאר ולהמשיך להביא אותי
לעמוד מול כל מה שצריך, כי דברים קורים.
בלי קשר לכאב אישי, יודעת שכל שיפוט בעולם
הוא ביטוי של כאב אנושי .
מחבקת באהבה את הכאב בלי פחד ממשיכה
לצעוד את דרכי, להשמיע קולי. לחיות את חיי
בהם השינוי והריפוי שאני מבקשת להביא.

אוהבים אותי או לא, אני לא מאשימה ולא בוגדת
ולא נוטשת את עצמי. מספיק עם זה.
בבחירה בין לחיות אותי לבין להמית אותי
אני בוחרת בחיים. מאמינה בכנות וסליחה.
לא בורחת כשכואב, קשה, מפחיד.
העולם מלא באנשים שלא אוהבים,
אני אוהבת. ולומדת להביא את כולי
כמו שאני. זאת משימת הקיום.

אילו מחשבות מניעות אותנו ולאן


הקיר האחורי החדש, מציג דוגמא מאלפת
לחיים בלי אהבה, יונקים מלאי שכל, משופדים
על מבט נפרד, יבש, צולח את החיים
לא חודר אליהם פנימה. לא מרגיש במופלא.
חכם. בהיר. צודק. מאוס.
מתיש השכל המפואר הזה את החיים,
מצמיא אותם במדידה בלתי פוסקת.
חוסר יציבות נהפך לבסיס הקיום
בחברה מתפוררת לחלקיקים נפרדים של מהות.
חוסר היכולת שלו לקיים אהבה לאורך זמן
מפרקת אותנו
הנחיתות שהוא רואה ברגשות, עולה לנו ביוקר.
במרחק מעצמנו העולם נראה צר והחיים קשים
ומפחידים. האינטנסיביות של הגירוי והסיפוק
שהוא זקוק מקהים את הרגשות ומרדדים
את היכולת לחוות ולהתמודד.
יותר מדי מילים וידע.
פחות מדי מרחבים ונדיבות.
זאת לא חכמה להציף אותם בקדחתנות מעשית
ומילולית, להשפיל את המין בלי רגש, להציף
אותם בתפל, חיים הם לא רק עניין טכני ביולוגי,
בלי אכפתיות הם מתפרקים, בלי תשוקה ומשמעות
הם נחלשים וגוועים.

הלימוד אינסופי התרגול אינסופי האהבה אינסופית


אבאשלי 83 מאוד סובל מהגב לאחרונה
הרופא אומר לו שהוא הולך בזכות חוזק
שריריו כיוון שהסחוס בין החוליות נשחק.
לאחרונה מוצאת את החכמה המדהימה
של התרגול, אליו אני הצטרפתי בהתלהבות
מהמפגש עם עצמי. ולאורך השנים היוגה
למדה אותי לאהוב את הגוף וכמה זה חשוב
להכיר אותו מבפנים ולדעת איך הוא פועל.
למעשה את המכלול שאנחנו גוף, נפש ורוח.
יוגה מעריכה תנוחות הפוכות, מה שכל רופא
מערבי מיד מנסה להניע אותך מהם
רק ליתר ביטחון,
פתאום ראיתי, החוליות מכבידות ולוחצות
אחת על השניה באותו כיוון שנים
והבנתי
חשוב להפוך את הכיוון מדי פעם.
אוהבת למצוא קשר בין המישורים. תומכים
אחד בשני, הבנות מפתחות את היכולות. התרגול
כבר הוכיח את עצמו בוודאות ולחלוטין והוא
כל הזמן ממשיך להתגלות בחכמתו הרבה
בכל שלב בחיים. אף פעם לא מאוחר להתחיל
להקשיב. כדאי להתחיל מוקדם ככל האפשר
כדי להגיע לזיקנה עם קצת גמישות וסבלנות,
יכולת איפוק, ריכוז, מפרקים פתוחים
ובאר קטנה של רגעי שקט שנאספים ב דרך.

יותר זה פחות


את
יותר קשובה,
יותר רגישה,
פחות אישית,
יותר צנועה,
יותר חומלת,
פחות יודעת.

רק בזכות אהבה
התקדמת באמת.
אהבה היא הכוח
שמקיים את היקום

לשמור שהקושי לא ישנה אותנו


פגיעות מכאיבות ושוחקות גם אם את יודעת
שהן כמעט לא נוגעות למי שאת באמת.

האמת מכילה אותנו. האהבה מדייקת
ולא כמו שחשבנו. מתקיפים במציאות
כשלא יכולים להתמודד. פוערים בפנים.

מסתכלת מה קורה ואיך מסתבך עם אנשים,
אוהבת את עצמי יותר.

לפתוח ולשחרר – תזכורת ובהירות

הלימוד והתרגול שלנו כאן
מבוסס על תנועות: פתיחה ושחרור.
בכל המישורים. בגוף. אנרגיה-נשימה, שכל ורגש.
אנחנו לומדים להפסיק לשפוט ולבקר כל דבר.
לעצור את האוטומט: בסדר/ לא׳בסדר
ולהקשיב למה שיש כמו שהוא.
זה יוגה! זאת מודעות.

לומדים ומתרגלים לפתוח ולשחרר.
בהדרך לומדים לא להציף את החיים בתפל.

עיקרון ראשי להתפתחות אנושית :
מודה ועוזב ירוחם.

לפתוח ולשחרר = להודות ולעזוב

להודות: לראות ולעמוד מול מה שיש.
לשחרר: לעזוב. לא לשמור ולהחזיק.
אז יש גדילה.

למשל.
אני כועסת.
מודה בכך. לא מצדיקה. לא מכחישה..
לא כועסת על זה שאני כועסת
ועוזבת.
לא מאשימה. לא שומרת.
לא צודקת. משחררת את המשקעים מהמערכת.

סליחה ושחרור זאת מידת הגדילה.
חמלה עצמית מתפתחת לחמלה בכלל.

אני כאן לשאלות.
בהצלחה בתרגול.