אמת או חובה

אנשים אומרים שהם רוצים להיות כנים
חושבים שהם רוצים לחשוף ולשתף,
אבל מתביישים, אין להם אומץ,
לפעמים הם מקנאים, יש נבהלים עד בזים
למוזרים הטרחניים שמשילים את המסכה
ואומרים את האמת, פשוט את מה שהם
מרגישים. כנות נדירה בחברה ממוסכת,
אמת מפחידה ומסוכנת, עד שהיא
נחשבת חולשה.

האמת מרגשת
היא אפשרות לשיחה שנוגעת.
לתקשורת ברמה אחרת.
בינינו לבין עצמנו ובין הזולת.
נעשנו חברה של בודדים, שותקים עצמנו
בעולם מלא מילים.
לא פשוטה החוויה האנושית בעולם היום,
מאמץ רב כרוך בלהיות עצמך באמת
בחיים מורכבים, מהירים ומוחצים
ו להתקבל ולהרגיש נוח בחברה.

אףאחד לא יגנה בגלוי את האמת והכנות
אבל החברה מענישה, בגלוי או בהסתר,
על פתיחות רגשית וכנות, אלימה מול
כאב וחוסר התגוננות. רואה בכנות ויושר,
הגזמה, כישלון ועדות לחולשה.

אנחנו לומדים לסתום את הפה. להסתיר.
להשתיק. למי יש כוח להתעמת עם התוצאות
של פתיחות ואמירת האמת? המחיר גבוה!
גם כך המסע כאן קשה. אז שותקים.
מסתירים. מדחיקים. מזייפים בנימוס.
זה פחות מסוכן. יותר בטוח.

מתיש להיות עצמנו בין אנשים
אנחנו חיים בחברה לא סלחנית.
הנרתעת ומזדעדעת מגילוי לב,
מתגמלת על הסתרה וזיוף.
אותי זה מעציב.

מחבקת בי את הכאב והפחד ואת הצורך
באהבה. ממשיכה בדרכי, להשמיע קולי,
לחיות את חיי בהם השינוי והריפוי
שאני מבקשת להביא

אוהבת. אין לי ברירה אחרת


אנשים שעושים ׳עבודה׳ שומעים את עצמם.
יודעים לבדוק בעצמם את הפרשנויות,
הדעות וההנחות שלהם,
יודעים לקחת אחריות על הכאב שלהם
ולא לזרוק ולהשליך אותו על אחרים,
יודעים להקשיב. ולדבר ממקום שרואה
גם את האחר.

כשהתגובות הרגשיות חוסמות אותנו,
מתרחקים וחוזרים כשאנחנו יכולים, להיפגש
להסתכל ולדבר על הדברים, לראות
את המקומות הסגורים מהם אנחנו מגיבים,
אפשר לפתוח, להבהיר, לנקות. לפתור. להסכים.
ביחד להשיב חיים.

כשאני מביאה את הקול שלי לעולם
אניי חשופה ופגיעה בין אנשים
תגובות חוזרות אלי כל מיני סוגים וצבעים
קל יותר עם אנשים שזוכרים את עצמם, שיודעים להקשיב,
אבל יש ותמיד יהיו בעולם אנשים ששופטים ומבקרים
בלי להתחבר לעצמם, בלי רצון או יכולת
לראות ולבדוק מה שלהם ומה שלי.
מוחק ומכאיב.
לא רוצה שיגידו לי מה אני או מה הרגשתי
בלי לבדוק איתי.

רוצה לחיות את החיים שלי לפי הרצון, מידות וערכים שלי.
להביא את הקול שלי לעולם באמת, במלואו,
בלי קשר, תמיד יהיו אנשים
שישפטו אותי, שלא יאהבו אותי,
שיפרשו אותי לא נכון, שילכו ממני,
שיאמרו לי דברים מכאיבים, מעליבים, מכעיסים,
שיגידו לי שאני פחות מידי או יותר מידי,
שיכתימו וילכלכו, שיניחו לגביי הנחות
בלי שום כוונה לבדוק אותן איתי.

בוחרת להישאר ולהמשיך להביא אותי
לעמוד מול כל מה שצריך, בלי קשר לכאב אישי,
אני יודעת שכל שיפוט בעולם הוא ביטוי
של כאב אנושי .
אני מחבקת בי את הכאב והפחד, ממשיכה
לצעוד את דרכי, להביא את קולי. לחיות את חיי
בהם השינוי והריפוי שאני מבקשת להביא.

אוהבים אותי או לא, אני לא מאשימה ולא בוגדת
ולא נוטשת את עצמי. מספיק עם זה.
בבחירה בין לחיות אותי לבין להמית אותי
אני בוחרת בחיים
לא רוצה לברוח כשכואב, קשה, מפחיד.
העולם מלא באנשים שלא אוהבים,
אני אוהבת. ולומדת להישאר בעולם
כשאני מביאה את כולי

אילו מחשבות מניעות אותנו ולאן


הקיר האחורי החדש, מציג דוגמא מאלפת
לחיים בלי אהבה, יונקים מלאי שכל, משופדים
על מבט נפרד, יבש, צולח את החיים
לא חודר אליהם פנימה. לא מרגיש במופלא.
חכם. בהיר. צודק. מאוס.
מתיש השכל המפואר הזה את החיים,
מצמיא אותם במדידה בלתי פוסקת.
חוסר יציבות נהפך לבסיס הקיום
בחברה מתפוררת לחלקיקים נפרדים של מהות.
חוסר היכולת שלו לקיים אהבה לאורך זמן
מפרקת אותנו
הנחיתות שהוא רואה ברגשות, עולה לנו ביוקר.
במרחק מעצמנו העולם נראה צר והחיים קשים
ומפחידים. האינטנסיביות של הגירוי והסיפוק
שהוא זקוק מקהים את הרגשות ומרדדים
את היכולת לחוות ולהתמודד.
יותר מדי מילים וידע.
פחות מדי מרחבים ונדיבות.
זאת לא חכמה להציף אותם בקדחתנות מעשית
ומילולית, להשפיל את המין בלי רגש, להציף
אותם בתפל, חיים הם לא רק עניין טכני ביולוגי,
בלי אכפתיות הם מתפרקים, בלי תשוקה ומשמעות
הם נחלשים וגוועים.

הלימוד אינסופי התרגול אינסופי האהבה אינסופית


אבאשלי 83 מאוד סובל מהגב לאחרונה
הרופא אומר לו שהוא הולך בזכות חוזק
שריריו כיוון שהסחוס בין החוליות נשחק.
לאחרונה מוצאת את החכמה המדהימה
של התרגול, אליו אני הצטרפתי בהתלהבות
מהמפגש עם עצמי. ולאורך השנים היוגה
למדה אותי לאהוב את הגוף וכמה זה חשוב
להכיר אותו מבפנים ולדעת איך הוא פועל.
למעשה את המכלול שאנחנו גוף, נפש ורוח.
יוגה מעריכה תנוחות הפוכות, מה שכל רופא
מערבי מיד מנסה להניע אותך מהם
רק ליתר ביטחון,
פתאום ראיתי, החוליות מכבידות ולוחצות
אחת על השניה באותו כיוון שנים
והבנתי
חשוב להפוך את הכיוון מדי פעם.
אוהבת למצוא קשר בין המישורים. תומכים
אחד בשני, הבנות מפתחות את היכולות. התרגול
כבר הוכיח את עצמו בוודאות ולחלוטין והוא
כל הזמן ממשיך להתגלות בחכמתו הרבה
בכל שלב בחיים. אף פעם לא מאוחר להתחיל
להקשיב. כדאי להתחיל מוקדם ככל האפשר
כדי להגיע לזיקנה עם קצת גמישות וסבלנות,
יכולת איפוק, ריכוז, מפרקים פתוחים
ובאר קטנה של רגעי שקט שנאספים ב דרך.

יותר זה פחות


את
יותר קשובה,
יותר רגישה,
פחות אישית,
יותר צנועה,
יותר חומלת,
פחות יודעת.

רק בזכות אהבה
התקדמת באמת.
אהבה היא הכוח
שמקיים את היקום

לשמור שהקושי לא ישנה אותנו


פגיעות מכאיבות ושוחקות גם אם את יודעת
שהן כמעט לא נוגעות למי שאת באמת.

האמת מכילה אותנו. האהבה מדייקת
ולא כמו שחשבנו. מתקיפים במציאות
כשלא יכולים להתמודד. פוערים בפנים.

מסתכלת מה קורה ואיך מסתבך עם אנשים,
אוהבת את עצמי יותר.

לפתוח ולשחרר – תזכורת ובהירות

הלימוד והתרגול שלנו כאן
מבוסס על תנועות: פתיחה ושחרור.
בכל המישורים. בגוף. אנרגיה-נשימה, שכל ורגש.
אנחנו לומדים להפסיק לשפוט ולבקר כל דבר.
לעצור את האוטומט: בסדר/ לא׳בסדר
ולהקשיב למה שיש כמו שהוא.
זה יוגה! זאת מודעות.

לומדים ומתרגלים לפתוח ולשחרר.
בהדרך לומדים לא להציף את החיים בתפל.

עיקרון ראשי להתפתחות אנושית :
מודה ועוזב ירוחם.

לפתוח ולשחרר = להודות ולעזוב

להודות: לראות ולעמוד מול מה שיש.
לשחרר: לעזוב. לא לשמור ולהחזיק.
אז יש גדילה.

למשל.
אני כועסת.
מודה בכך. לא מצדיקה. לא מכחישה..
לא כועסת על זה שאני כועסת
ועוזבת.
לא מאשימה. לא שומרת.
לא צודקת. משחררת את המשקעים מהמערכת.

סליחה ושחרור זאת מידת הגדילה.
חמלה עצמית מתפתחת לחמלה בכלל.

אני כאן לשאלות.
בהצלחה בתרגול.

סוד המעלות


הכל חולף. חשוב לראות את הדברים מחדש,
את השינויים שעצבה רוח הזמן.
אנחנו משלימים להיות באמצעות הקשר
עם התכנים המוסתרים בנו.
את המרחב הפנימי מרחיבים להכיל
כשמייצבים מבט, שאין בו השפעה על התמונה,
קשוב למורכבות המופלאה.
מה שהופרע נעוץ בנפרדות. מוגבל בעצמו.
כדי לתפוס את המכלול, המבט חייב מרחק,
לצלול מעבר לצורות, למהות הפנימית,
כדי לחוש טעם ושייכות.
היחודיות שלנו מורכבת צירופים משתנים
מהשלם. לכל החלקים וליחסים ביניהם
יש משמעות.
המופע הרגשי מסתיר קשרים הגיוניים,
תהליך אינדיבידואציה מדבר על המכלול,
על אינטגרציה של השלם.
ידע ומילים לא מספקים את הנפש. לא מעט
חלקים נידונים לקיום תת קרקעי.
התבוננות עצמית מגלה פנים שונות, בלי לפחד
מהסתירות והבקיעים היא מוצאת את הדרך
לגשר באהבה, להשלים עם הסדקים, לגדל
את שדה האחריות והשמחה.
כלומר, היא יכולה.
הגאולה טמונה ביכולת להסתכל לעומק
הרגשות והתכנים בלי לטבוע בהם.
בגבול הנוח והבטוח לא נרשמים הפלאים,
קושי הוא דרך מעלות. ניצחון וכישלון
מתאזנים מול עמידה יציבה ונינוחה.
חיים נפשיים אינם צמודים לזמן ולמרחב
הם מראות של ניגודים, הפכים וסתירות.
משליכים צרכים ורצונות על העולם והוא משיב
את האותיות והניגון ממשיכים בעולם דימויים פנימי.
מבט אישי לא יודע בוודאות אם הצללים הם
תוצרי התודעה או יש להם קיום עצמאי ספונטני.
כך או כך הם משפיעים עלינו במציאות.
את הלכי המחשבה המתרוצצים בנו, מקבלים
כחלק מהמציאות. צריך לפרום את האישי
כדי להתפייס עם עצמנו.
באותה מידה שהלא-מודע משפיע עלינו כך
הרחבת התודעה משפיעה עליו.
לאט לאט ובעדינות התבוננות עצמית פותחת
את הקיפולים, מיישרת את הקמטים, מאירה
מקומות חשוכים, מצילה מצולות מטביעה עצמית
במשקעים עכורים, משחררת חסימות ישנות
מאפשרת לחמלה להיות בין ובתוך האירועים
והנסיבות. אם מטרת הקיום היא להעיר את החלקים
הרדומים, להאיר את החשוכים, הרי מצאנו
את הדרך. לעמוד מולם

שיחות שלום

ימי שני ב 20:00

ברשת החברתית אני מתרגלת לבטא את עצמי
בתמונות ומילים למבטים, הבנות וכיוונים,
מקומות בֿדרך.

במציאות אחרת במקביל, אני מיומנת בשקט.

שקט הוא הבית שלי. אליו אני חוזרת מכל המקומות.
ממנו אני באה. מאמינה בו כמרפא ומורה. גדול מכולם.
שקט הוא מתנה. הוא מעיין חיים של כוחות ותבונה.

בזמן הזה, כשהעומס, הרעש גובר, הידע והאינפורמציה
מציפים, אני מזמינה אתכם ליצור משבצת שקט קבועה,
המיטיבה את ההתנהלות ומביאה איכות אחרת לחיים.

ישיבה שקטה ושיחה אינטימית פתוחה.
מבטים וכיוונים של התרחבות
חוטים של שלום

עורו אחים


מאחורינו דרך מדהימה של חיכוכים ומכשלות
שהצמיחו את הזרע והתיכו את הפוטנציאל לכוח
במציאות. יש בו אי-תלות מסויימת מול השפעות
חיצוניות והן לא פשוטות, כאן כל הזמן מחוייבת
התעמתות תמידית לשמור על רוחב ליבו
של המבט הלא-אישי.

לכאבים האישיים נותנים מקום ואפשרות להתבטא
חופשי, כמה זמן שצריך עד שהם מוכנים ומסכימים
לעזוב. לבטא אותם באופן מלא, להגיד כדי למחוק
אותם לגמרי ולתמיד. זה לא בלתי אפשרי.

פעם הסודות, איך הגלגלים שלנו פועלים
היו מוצפנים. רק יודעי חן היו רשאים להציץ
בנסתר. היום כולם יודעים הכל ואין בזה חן.
ידע סחיר בניסוח נוצץ לא מצליח להעיר
את הלב, רק העמיק את החלוקות והנפרדות,
את השיפוט וההתנגדות.

קילו זהב מחולק לשלושה ש יכולים לעשות איתו
משהו חיובי לעולם כולו. או הקילו מחולק למליארד,
לא יועיל בכלום רק יעורר מלחמות, אז ככה בערך
ועכשיו רמת האלימות בדם של החברה, אין ברירה
אלא לרווח ולעזוב את המילים, להיפתח מההזדהות
עם הסבל אל החוויה והרגש שמתחת לקודים המנומסים,
להתרחב ולעלות מימד ללא-אישי.

הפגיעות. הכאבים. הבעיות. הפחדים. הצרות.
של כולנו כאן על פני הכדור הכחול, ולכל אחד יש
את הצורות והשמות הפרטיים לדברים. ואין מה
להסתיר, לא צריך להתבייש, אפשר להפסיק לשפוט
ולבקר ולהעיז להיות רגישים וקשובים לעצמנו
ולאחרים. אני רק אומרת את דעתי. זאת זכות
וחובה בסיסית לקיום שלם. לחופש. של כל אחת
ואחד מאיתנו. היום זה פשוט נראה לי עצוב
שאנשים סגורים עם הבעיות והכאבים בפנים
מפחדים ומחמיצים את עצמם, ממררים ומכווצים
לאחרים, את תנועת החיים.
היום אני כבר יודעת שזה לא אישי נפרד,
אלה הכאבים של העולם, של החברה שלנו,
אנחנו חשופים לפגיעה בטבע, בחיות, ביחסים,
אלימות במעשה, דיבור ומחשבה. בשפה מאשימה,
מנציחה טראומות וטרגדיות. דנה ושופטת,
אדישים נוכח כאב של מישהו אחר. דחייה
והתעלמות ממצוקה, שלנו או של הזולת,
פוגעת בחיים, קושי וכאב של הקיום כולאים בגוף
מבט שבור. שפה ישנה של תודעה נפרדת ומפוחדת,
מפרקת את העולם לחלקים מבוצרים, מסתירה,
לא מדברת על מה שהיא באמת מרגישה וצריכה.
מרעיבה את היחסים.

חמלה היא מצב טבעי של קיום רגיש.

ההתנגדויות מתחילות להתמוסס כשמתחברים
ליקום ולתנועת ההתרחבות שלו, כשהמרכזים
שלנו נפתחים הם מהדהדים ומקרינים כוחות
אדירים של חיים. פתיחה ושחרור אשליית הנפרדות
מאפשרת את זרימת אנרגית החיים בכל המישורים,
הקשבה מדביקה ומחברת בין החלקים הנפרדים.
זה נס לשנות את התפיסה, להרחיב את המבט,
לפתוח ולשתף. נס אבל לא בלתי אפשרי.